שירים חדשים

ה"ז'אנר" מוצף שירי אבא-אמא. זמרים וזמרות מתרפקים על ההורים. הקלישאה: הם תמיד מלאי התפעלות ושבחים אבל גם עצובים, מתנצלים עד מתבכיינים. אם אפשר לתבל בשפת הבית כדי להראות "שורשים" – מוסיפים את התבלין. אתי ביטון המצוינת שרה על אמא דואגת,

"מקשיבה בשקט לצללים" – מטפורה מעניינת, תנו לדמיון להלך בין צלליה וצליליה של שירה כהן. כהן שרה על התהום העמוקה הפעורה בינה ובינו. הוא אינו יכול לראות מה מתרחש בתוכה. למה היא משועבדת? הגעגוע נעלם, אבל האהבה נשארת. שירה כהן

געגועים לנערת הרוק ההיא. לפי הביצוע – גם ריקי גל מתגעגעת אליה. רוצה להוכיח שהכל בסדר. יש לה את זה.  מצד שני: עומדת אישה ושרה על התכונות הנעלות שלה. אשכרה נותנת לעצמה מחמאות. אכן כמו שנאמר בשיר – מגיעה למצב של

ליעל דקלבאום יש מוצא מהרע – "פרח האש". הוא קורא לחזור אל האור. יש מצב? האם אדם יכול להיחלץ מהרגליו, להיוושע מכאבי עברו, לצאת מתוך הקופסה ששולטת בו כשטן? מצד אחד תיאור כמעט פאטאלי של אין מוצא, מצד אחר –

אמא ואבא הם מטבעות סחירים במוסיקה המקומית, מקדמי רפרטואר של זמרים וזמרות שבדרך כלל מתגעגעים, בוכים ומהללים. מעטים מאוד בוחנים את עברם כילדים מנקודת מבט בוגרת-מבקרת. ישראל ברייט עושה חשבון נפש מנקודת ראות עכשווית. מה שהיה ומה שהווה. בינו ובינה

תפקידו במחזה: להכיל להקשיב, לתת לה לפרוק כעסים, תסכול ומתח. תפקידה: להיות הנפגעת, המשתגעת, הבוכה. תפקידו: להרגיע, להבליג, לכבות אש, עד ששוב הסצנה תחזור על עצמה. איפה אנחנו? במעגל הבלתי נפרץ של ריב והשלמה בזוגיות. השיר הוא סוג של הכללה:

יוני רועה שרבט איזה קיטור על המצב. לא טקסט קוהרנטי. לא ברור אם רועה התכוון למצבו הכללי הרע של העולם, או ל"פשוטי העם" קשי היום, ואולי השלום הוא העניין ("היונה פוחדת"). כדי לחבר את הקשקוש למסורת – הוסיף פסוק מתהילים.

שיחזור אליה? שלא יחזור אליה? מצד אחד – געגועים עזים אליו תחת שמיים קודרים, מבטיחה לחבק כשיחזור. מצד שני מעלה חשש ש"העבר לא ישוב וגם לא התשוקה". הגבב הפשטני הזה מחזיר לחיים הרכב, שבשפת הקלישאות המצויה ראוי לסופרלטיב – "מיתולוגי".

הטון הנוגה-מתגעגע מוביל אל הבית בסוף השביל. סמדר אקראי מספרת על טראומה ומתייחסת לגורל בחיים באנלוגיה להטלת מטבע. הסיפור הקשה – איבוד הקרוב לך ("זה לא קל לך לראות את אח שלך לא קיים"). ההרהור שבצידו עניינו גזירת הגורל –

נחזור לנקודת ההתחלה. ככה שרו פעם. ככה חוה שרה פעם. מילים, לחן, גיטרה קול. בלי מפיק מוסיקלי, שמחליט לאן הולך השיר, מה תהיה צורתו הסופית. כמו בצילום הפשוט: מתיישבים ליד הקיר ופורטים שיר עם לחברים שמקשיבים. הפשטות הזו קיימת גם

מוטי ביקובסקי כתב שיר על תחושת חופש – ביטול כל הגבולות שקיימים בזוגיות. זוהי תחושה של התרוממות רוח: אף אחד לא יבוא, אף אחד לא יגביל בזמן. גם הבלגן בבית הוא חלק ממתחם הרווקייה שביקובסקי התאהב בו. עושה מה-בראש. ה"בית

אילו הייתי מתבקש לענות של מי הלחן, הייתי נכשל ב– עידן רייכל. האם זה ייאמר לזכותו של נתן גושן? בשורה התחתונה, גם אם יש כאן השפעה מודעת, גושן כתב שיר נוגה שמצליח לשדר את התחושה. הוא מספר את הסיפור מפיה

צליל כינורות ערבי פותח שיר הזדהות נוגה עם כלה בליל כלולות טראומתי. עמיר בניון חווה את תוגתה דרך משקפיה של המשוררת מרים בניון, זוגתו, שנכנסת לנשמתה ולמצוקתה הנפשית. . גם אם לא ניכנס לעובי קורתו של הטקסט, מצטיירת כאן תמונה

מסכן הגבר. אין לו שקט. אין לו לילה. איך טרקה לו את הדלת. איך ראה אותה משתגעת. מה קרה? מה נהייה ממנה? למה היא בוכה? כמו רוב הגברים בזמר הים-תיכוני, הגבר לא ידע כלום. זה נפל עליו משמיים. שלומי שבת

היא בגדה באהוב ליבה, מודיעה לו שפרי בגידתה אינו בנו. ביקשה סליחה. אבל הוא לא מחל. הבגידה הטריפה אותו. נטש לטובת אישה אחרת – "נערה" בעלת שם יפה וגב ישר. השיר מושר מנקודת צערה של המספרת הדואבת. חולשת הטקסט: לא

זו אינה ה"שחרחורת" המפורסמת מהלדינו, אלא הטנגו המוכר מיפה ירקוני, שהקליטה את השיר לראשונה ב-1949. אתי לוי קישטה בתבלינים מזרחיים -צליל החליל של אמיר שהסר, העיבוד לכינורות, אבל צליל האקורדיון של פעם נשאר. נכון שהשיר הזה נמצא כבר עמוק בבוידעם

כתב אי-אשמה עצמי סרקסטי, שהוא כתב אשמה נגד החברה הישראלית. ירונה כספי מה-זה עצבנית על מה שקורה מסביב. על הנייר – שיחת סלון על חברה מושחתת של עשירים מתחדשים, חוסר שוויון וצדק, שחיתות במגזר החרדי, נשלטת ע"י כרישי נדל"ן. השיר

למרות הביצוע המקורי הנמרץ ומלא התקווה של אילנית, הטקסט של אהוד מנור לא לגמרי אופטימי. מבחינת המוסיקה של נורית הירש, זהו שיר קצבי שמח שמתכוון לשנה טובה, אך מילות העידוד והבעת התקווה החוזרות ונשנות: "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה

קובי שמעוני שולח שיר אהבה לאהובתו-אשתו ליום נישואיהם כמעריץ סוגד. מתרפק, מתרפס, משתף המאזין בפרטי התחושה הטובה, מספר את סיפור האהבה עד פרטים אישיים ("בנינו בית שני ילדים") גם במשברים (ברחה לו לשבועיים בסיני) , נותן מתכון לקשר זוגיות כיועץ

את השיר הזה לא ינגנו בחתונות. טוטאל דיפרסיה ביחסי בינו בינה. גם כשלכאורה היה נפלא, הם ראו את הסוף – "מזדחל כמו גנב מאחור". על אחת כמה וכמה – לאחר מכן – רע לתפארת. ימים אפורים ללא תקווה, ללא תקנה.