אורי אבני

למה מתכוון המשורר? מה מהות החלחלה (פיק ברכיים) שעוברת כליו. איך הוא ממשיך לרקוד עם חיוך בעיניים? ממה הוא רוצה להתנתק. מה דפוק במציאות שלו? על מה הוא לא נכנע? מהי "נגיעה בשמים" מבחינתו. אני מנסה לסרוק את לחציו של

שירי מימון שרה בקול שקט ונוגה שיר לילד במנגינה ובטון תואמים. שירי ערש מאופיינים בנימה רגשנית ובמילים המבטאות עצב קיומי וחרדת ההורה לשלום ילדו ולהרגעת פחדיו. היא שרה "ניסיתי לשמור אותך ולהן עליך" ומה קרה? סביר יותר – שומרת ומגנה

כשהחיים הם ריצה – אין פנאי למצוא תשובות. לפי השיר גם לא נשאלו השאלות. היו סופות, ועכשיו הגיע זמן חמלה – שלא ישאירו אותה לבד וינסו  "לשחק ביחסים", כי הכל אצלה "נקי חדש". האם "משחק ביחסים" אומר שהיא לא ממש

לרוני דלומי יש טון רך, נוגה ומתרפק. זה, נדמה לי, אזור הנוחות שלה, כשהיא שרה געגועים לזמן עבר בבית שעושה לה טוב, במיוחד הסלון בו היא שרה מול ההורים "שמילאו לי את הקיסריה שבלב", משפט מוזר שאינו תורם לאמינות הטקסט.

ברק ביטון שר על התאהבות בלתי ממומשת.  זהו לרוב השלב הראשוני בהיווצרותו של קשר של אהבה רומנטי. התאהבות מאופיינת בסערת נפש, פרפרים בבטן, מחשבות בלתי פוסקות על האהובה, ותחושות של אופוריה. התאהבות נראית כמוליכה לעבר מערכת יחסים  ומנגד, נכשלת  בגלל מחסומים נפשיים, יוצרת תחושות של דיכאון ודכדוך עמוקים. ביטון מייחל לרגע

איזי מתייחס לבנות שהוא מכיר. קלישאות מוכרות. קלישאות לעיתים קרובות משרטטות מציאות במדויק. האם המשובשת של איזי היא ארכיטיפוס לישראלית המצויה. קצת מופרעת, חלולה, בלגניסטית, פוזאית. יש כאן הומור. יש סרקזם. טיפה סטירה. יש תיאטרון סולו טוב. יש גרוב בקצב האיטי.

הייתי לוקח את הטקסט לפסיכולוג. מעניין מה היה אומר. אם רוני דלומי אכן חשה כך כל הזמן, היא בבעיה לא פשוטה. איך אפשר לחיות בלחץ כזה, בין רצון לחשש, בין מעשה וחרטה, בין אהבה עצמית לריסון עצמי. "מכל הבין לבין

בוצר שרבט טקסט לכבוד שבעים שנות מדינה. לקח משהו מ"על נהרות בבל" ( עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן) חיבר עם המלחמות ישראל, אסון טבע, ערק וודקה, קיבוץ גלויות, טקסט מדובר של מאיר אריאל, והגיע למסקנה, שהמדינה

אחות קושרת את עצמה באחותה. מה פשר הדרמה המשותפת? מה פשר הדמעה שנמחקה? משהו שאבד, משהו שנולד. המשקולת לרגליה. החופש. שירי מימון מגלה טפח ומכסה טפחיים. השורה היחידה שאמורה לחבר ביניהן היא: "שתינו נלחמות להחזיק את החיים". שנאמין לזה? לשתיהן

"אני מוקף בחומות/ אבל חסר הגנה/ ואת חופשייה / מכל מאבק/ אני רודף את עצמי/ מפינה לפינה/ כשכל מה שאני רוצה/ זה להיות שלך/ השדים שבראש, המלאכים שמעל/ התאווה והזעם ואהבת הקהל/ הכול לוקח למקום אחד -לבד הלאה לבד/שמרי עליי מעצמי"

מוקי מציע מתכון במקום מרשם פסיכיאטרי. המוסיקה היא סוג של תרופה. הוא ימתין לשחרור הגדול, לגאולה המתקרבת. בינתיים קח את עצמך בידיים, תיגע בשמים, תנשום בתוך המים, תהיה חופשי לעשות מה בראש, כי קל מאוד להיכנע לחולשות – לשינה ולפחד.

מראפר חברתי בעבר הפך מוקי לזמר לכל המשפחה. הטקסט החדש יוצא מנקודת הנחה שהטוב מחכה לנו. רק הושט יד וגע בו. המכשולים בדרך ("הלב נשבר") לא אמורים להערים קשיים. צריך להמתין לרגעים טובים. "לראות שוב כמו ילד", "חדש בעיניים" "דבש

מוקי עושה שימוש במושגים ערטילאיים של "אור", "נפש", "לב" כדי לנסות לגעת במצוקה כללית, מציאות של חברה שאינה מצליחה להתוות לעצמה דרכים טובות כדי  "לפתוח את השמיים". הטקסט עובר מלשון רבים – "אנחנו" ללשון "אני ואתה" –"דבר איתי" . תערובת

עידו מוסרי מנסה להיכנס לעומק השיר של נתן זך. לא פשוט לתרגם דקויות מילוליות לצלילים. כמו ברבים משיריו, זך מצליח להביע תובנות באמצעות מילים לא גבוהות, אלא בצורה שהוא "משחק" במילים פשוטות ומסדר אותן בדרכו. מה אומר השיר? המשורר שר,

יום אחד נסתכל אחורה ונצחק, למרות שהמצב גורם לך לבכות. יום אחד נסתכל אחורה, ונבין איך בזבזנו את הזמן.איך שכחנו להרגיש, עד אז נסתכל קדימה ונבכה. אני לא בטוח שמשפט כמו "איך שכחנו אהבת אדם שפכנו דם" יכול לגרום לי/לך לצחוק.

בדרך לעצמו מנסה עידן יניב לאתגר עצמו מחדש באלבום חמישי.  אחרי ששמעתי עשרה שירים,  התחושה היא – בדרך כלל נשאר ליד עצמו. במיינסטרים המקומי, לא די בגיוס כותבים מקצוענים. ישנם זמרי ה"ז'אנר" שמפוצצים אולמות, ישנם מי שעדיין מחפשים לעצמם "ז'אנר".

"מופע הארנבות של ד"ר קספר" יצאה להפלגה על ספינת האהבה של השמונים-תשעים, וחזרה עם צרור שירים בטעם אמיתי של פעם.  לאן לקחה ההפלגה? "רחוק מכאן מעבר לים/ ישן חלום חדש וישן / שם אף אחד לא מעוניין למכור לי אושר/ כסף

בשירים בהם זמר לוקח על עצמו לייצג לא רק את עצמו, הוא יישמע אמין יותר, אם יקרב את השיר לנחלתו האישית. הראל סקעת הוא זמר רגש מעולה. הוא לא יבחר שיר, שאינו נמצא על סולם הרגש שלו,  ומוטב – גבוה

רותם כהן לא דמיין בלילות את הלב שלו כל כך כואב, אבל תודה לאל, זה קצת עובר, וברור שגם לרע יש סוף… לא. לא נהיה אכזריים ונשתמש במשפט הזה כדי לסכם את ההאזנה לאלבום הרגשני של רותם כהן. זה אינו

למה צרפתית? גימיק אקזוטי? אלא מה. הישראלי שמסביר פנים לעולות החדשות מצרפת? לא לשכוח: צרפתית היא שפה שמוכרת רומנטיקה. הדואט המתקתק בין רותם כהן למזי  אזרזר שופע קלילות ונחמדות. הוא מנסה להתחיל איתה, ללמד אותה מהי אהבה. היא קוראת אותו.

גם כשיש כבר מי ש"ישמור עליה" – עדיין היא אינה בטוחה שיהיה לכך המשך. "שוכחת מכל הפחדים שלי רק לבינתיים". רוני דלומי מוותרת על אינטימיות. היא הפכה את הסיפור למלודרמה. את פרץ הרגשנות מקדמת הפקה מנופחת של צליל כלי מיתר

חיוכה עצוב. הטוב שביניהם כבר אינו מה שהיה – "בא והולך", אבל הוא נחוש לחזק אותה בעתות משבר, ופרט להיותו המאהב, לוקח על עצמו  תפקיד של מורה דרך שיפיח בה תקווה לגירוש פחדיה ("העטלפים")  המשפט המסיים את השיר "הטוב אצלנו

בחורים נבגדים הם כמעט ז'אנר במיינסטרים המקומי.  הרבה גברים בוכים. הייתה מלחמה ביניהם. היא לא הבינה אותו. עכשיו מושיט יד, אבל יודע שהיא כבר בלב של מישהו אחר. והלב, הו הלב, הוא רוצה להישאר. אביתר קורקוס מנסה לגוון, מסלסל כאב,

המוסיקה היא חזות הכל. היא עלולה לבאס כשהיא איננה. היא תהיה מרפא לתחלואי הנפש כשתגיע. כמה נדוש. אבל בפשוט הזה, כמו בתובנות בנליות אחרות, ישנה אמת בלתי מעורערת. אתה עוטף עצמך בצלילים, ועולה עם המוסיקה למעלה.  היא אהבתך הראשונה. כמו

היא אישה של יום. הוא איש של לילה.  סיפור היחסים מתואר על רקע הפער.  מה שהיא רוצה, מה שהוא מבטיח לה.  לא מעניין. לא מיוחד. ואז באה המנגינה הייחודית,  נישאת בקולה של רוני דלומי, ועושה עם השיר חסד. המלודיה והקצב

השיר נתפר במידות מדויקות להראל סקעת. אפשר לנסח אחרת: השיר נשמע הכי הראל סקעת. לאוהביו – צמרמורת. אצלי עבר שבריר רעדה, אבל לא צמרמורת. עורי נשאר חלק כשל עור תינוק, אול משום שהכל כאן מדי תפור.  סקעת מצליח למצות תחושת