אורי זך

בואו נעצור את העולם ונחכה עד שכל הרע יהפוך לטוב. שנצחק ללא סיבה, שנתנקה, שנמצא אור בקצה העצב, שניכנע לאהבה. האם נגיע אל האושר המוחלט, אל השקט המיוחל, שהרע ייעלם והטוב ישלוט? יש מצב? המאמין ימתין למשיח. החילוני יישאר מציאותי,

קרן פלס ומירי מסיקה, שתי חברות בנפש, מצטרפות לשירת בנות נוסטלגית על ילדותן. השיר נכתב לפני יותר מ- 12 שנה מקרן למירי בתחילת מסע החברות שלהן, שהוא גם תחילת  מסען המוזיקלי . זה שיר התרפקות על תקןפת התבגרותן. הסודות, היחסים

נשמה כלואה, לב, שתיקות וכאב. תמר אופיר יצרה שיר שמנסה לגעת ברגשות.  הנשמה הוכנסה בתוך גוף מוגבל, שבתוכו היא תופסת את המציאות במקום ובזמן חומריים. מצד שני – יש מי שבוחן לב וכליות. ב"קח אותי גבוה" –   היא מתכוונת להשגחה

האזנה ראשונה: השיר תפור ככפפה על מירי מסיקה – כמו לפי הזמנה. תואם כקונפקציה את מידותיה. יתרון מבחינתה. תוספת אפקטיבית לרשימת השירים הקליטים שלה. מצד שני נשמעת באזור נוחות לא מאתגר. הנסיעה על "כבישים גדולים" אינה מייצרת איזשהו אופק מוסיקלי

השיר נפתח כמו מוסיקה דרמטית לסרט ג'יימס בונד. ההמשך הוא כמעט אנטי קליימקס: קולה הרך והנוגה של ירדנה ארזי על זוגיות כמקום הבטוח שעוד נותר בלא נודע. קול שני נרגש מאוד של מיקיאגי מצטרף לירדנה כדי לשיר על ההתחזקות בשניים.

שיר שהולך איתה מהאלבום "מירי מסיקה" (2005), ממשיך להתנוסס בפסגת הרפרטואר שלה. האהבה, שברונה, אובדנה, אכזריותה – חברו לסיפור אישי, שמתנגן במנגינת געגועים במקצב וואלס. מעין שנסון. משפטים שעל הנייר נראים נדושים מתורגמים אצל מסיקה לעוצמה פנימית נפלאה. גם אם

אלבום שלם, מהוקצע, מופק לעילא בתקופה הזו? נו טוב, זוהי מירי מסיקה. לא הסגרים ולא המגיפה ינצחו אותה. היא קרייריסטית מקצוענית. יוצרת, מעורבת יצירתית, לא עוצרת גם בימים שהתרבות על הפנים. 11 שירים חדשים שמרכיבים אלבום עוצמתי של "להיות", נוכחת,

"הערב הייתי צריכה להופיע בהיכל התרבות", אומרת מירי מסיקה לקראת סוף ההופעה נטולת הקהל בזאפה הרצליה, שמשודרת לסלוני ישראל. היא סיימה ב"שיר תקווה" של מיכאל וקנין ושמעון בוסקילה. תחושת הריק בזאפה גרמה לה לסוג מבוכה, שלא רואים אצלה בהופעות הרגילות.

מ"רימון" נפתחה הטובה והיא נהייתה אט אט אסכולת פופ. נכון שאיתי פרל כתב את השיר הזה  ולא קרן פלס, אבל כמה  השיר הזה נמצא-מזכיר אותה חלקה מוכרת. מירי מסיקה שרה שיר חרטה נוגה לאהוב ישן. היא רוצה לחזור ל"ממי" שלה,

הכי קלישאה: תוציאו ממחטות. לא ציני. זה מחלחל. זה עובר. רבקה זהר  מתגעגעת.  מטען כבד שמשדר כאב. יש כאן סיפור. דירה קטנה ב – indian road. ילדה בת חמש. עיר אבודה. דמעות של פרידה. ועכשיו – שמלה לבנה מצהיבה בארון. געגועים

בגדול ראפ משדר לחץ. אתה רוצה להגיד הרבה דברים במעט זמן ובמסגרת מילולית דחוסה, כאילו זה הדבר הכי חשוב להעביר לעולם. הקצב – קריטי. פול גז. המוסיקה – פחות. איזי פותח מבערים, מגייס סלנג, שפה של החבר'ה, ראש איזי. הוא אפילו

אריק סיני שר אהבה ישנה, שעוד חיה בתוכו – לב על פסנתר ישן, אקורד ישן שעוד בוער, שורה מאיזה שיר עתיק. באמת: אין תאריך תפוגה ללב, ובכל זאת תוהה – "מה מכל זה יישאר לך בחלוף הזמן". חספוס הבריטון של

היא אוהבת אותו. היא מבטיחה שלא תוציא אותו מחייה, ליבה שייך לו לעד, ובכל זאת היא חייבת לעזוב "כי לא נשאר לי כלום מעצמי" ו"אני צריכה חמצן אני קורסת". מה הבעיה שלה? יוצרים צעירים מתבכיינים על מר נפשם. דכְּאוֹנִים, מְאֻמְלָּלים,

מירי מסיקה שרה בערבית ובהשראה של מוסיקה ערבית באלבומה החדש, "אלוהי הדברים הקטנים". האלוהים שלה לא השתנה, הוא לא נהיה לפתע אוריינטאלי, אבל אני רק יכול  לנחש, שיש מי שלחשו על אוזנה את השם "דיקלה", או שהיא הבינה בעצמה לאן

השימוש ב"גם אם אלך בגיא צלמוות" מן המקורות הפך ביטוי שכיח עד נדוש לאמונה בקב"ה. גם סהר שליט מצא מבטחו בפסוק מתהילים, כשהוא מתחבט בשאלות העומדות בפני מי ששם מבטחו באמונה. הפיתוי להישאר בנופים מרהיבים ("הרים של שלג") מצד אחר

אנשים צעירים חיים תסריט עתידי ידוע מראש. כל מה שיבוא אחרי צפוי. זהו קו חיים קלישאתי שמשכפל את עצמו. אנשים חיים שגרת סדר חיים  בלתי משתנה שחוזרת על עצמה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.  מישה סוחינין מבקש לפרוץ את

סהר שליט בן 24,  מוצף בזיכרונות ילדות – מהלחמניה של אמא, סבתא שקראה מהחלון, המקלט בבית הספר ועד הפנטזיה  להיות זמר ולכבוש איצטדיונים. עכשיו הגיע הזמן לחגוג את הזכרונות בשיר אוטוביוגרפי שנוצר בשיתוף חנן בן ארי. "כל הזיכרונות נותנים לי

הוא מוכן לחכות לה, כשהכל יתחבר "לרגע של נחת עם שקט / בלי פחד / ביחד שוב". ההבעה של מישה סוחינין אומרת, שהוא משתוקק לרגע הזה בכל מה שקיים אצלו מתחת  למיתרי הקול. לזכותו ייאמר, שהוא ניחן במיתרי קול. זמר-זמר. מחלק אנרגיות בצורה

האם לייחל למצב של סוף העולם והתחלה מחדש, או להתנחם בכך שציוץ הציפורים עוד נשמע, שאנחנו עדיין כאן, והכאב יכול לחכות? שיר ראשון ושיר אחרון באי.פי בן שבעה שירים שהוציאו אמיתי בן נון וליאור זיסמן. הראשון – "נתחיל הכל מחדש"

רבים מהחפצים של כולנו מגיעים בסופו של דבר לשוק הפשפשים. התמונות, הבגדים, הפריטים המיוחדים נושאים עימם זיכרונות, חלקם מלאי אושר ושמחה, חלקם רוויי כאב, שיתפוגגו מרגע מכירתם. מלי פתחה בסטה בשוק ומוכרת את זיכרונותיה – גם היפים מהשנים שאהבתה עוד