נגה ארז שרה בעצבות מעורפלת סיטואציית בעייתית של יחסים עליהם מאפילה תחושת געגוע: "בוא עם הפרחים שלך, תוריד את הנעליים/ הם עצרו את האש, קראתי את החדשות/ האהבה שלי היא נצחית, אני מחכה ליד הטלפון/ אל תשאיר אותי תלויה/ בבקשה
בקליפ מקונן מרגי כתב אישום נגד אהובה תוך כדי נהיגה שמסתיימת בהתהפכות. שונא אותה, אוהב אותה. לא מאמין לה. העמידה פנים שהיא מנסה לתקן דברים, אבל התגלתה כאנוכית. עכשין הוא מודה בחולשתו – דווקא כנאיבי שגילה את השקר הגדול שלה.טורי
קבלו הוראות הפעלה לשרידות קשוחה המגיעה מיצרים "שליליים" הטבועים בנו. נגה ארז שולפת ציפורניים חדות. "בלי צחוק יש משחק ואני לא מתקפלת/ אני חייבת להתמודד עם זה/ כאילו הפנים שלך הן כדור שמונה (מושג בביליארד)/ אתה חייב להיות כמו אדם
המעבד המוזיקלי נותן לפעמים ביטוי אישי ליצירה המולחנת ויוצר לה סגנון ייחודי משלו. הוא יכול, למשל, להוסיף לשיר הקדמה או מעבר. מה קורה כאשר מדובר ביצירה שכבר עובדה, והיוצר מנסה להעניק לה פנים חדשות? קחו את נגה ארז, מוסיקאית מקורית
אני שונא סופרלטיבים מעורפלים, מכלילים, סתמיים, אבל אני מוכן להחריג את נגה ארז. אומר מיד: מותר לכם לדלג על הביקורת ולהגיע ישר לעניין. תאזינו ותבלו. עשיתי Repeat על החדש שלה. אעשה עוד אחד ועוד אחד. Kids הוא חריג לא רק
האם גם לכם השתבש מנגנון תפיסת הזמן בימי הקורונה? ישנם שחשים שהזמן לא זז , מרגיש איטי ומשעמם. הדבר המעניין הוא שאין מה שנקרא "חוש זמן" כמו טעם או ריח, אבל כשהזמן משתבש, כשאתה מרגיש יותר מדי זמן סגור בתוך
להעביר לספת הפסיכולוג. הבנאדם לא רוצה יותר לנדוד, אבל רוצה לברוח איתה. מצד שלישי – מסתתר מעצמו, מחפש שקט, רוצה ללכת לישון בעולם של הבטחות ושקרים. מילים פשוטות: מקרה לא קל. נשמע כאילו האדם רוצה להיעלם, להיות כלום, להיות או לא
בשיר Global fear נגה ארז שרה: "הפחד הגלובלי מוביל אותנו לארץ אחרת/ זה זורק אותנו אחד אחד, אחד אחד/ הפחד הגלובלי מניע אותנו במסלול צר/ סופר אותנו זה אחר זה, בזה אחר זה/ נשימה היא בלתי אפשרית/ אני חושבת שאני
השיר שמסיים את "שעון חורף", אלבומו השני של עידו רצון, הגיע עם שני קליפים, יוזמה די נדירה המעידה על היחס המיוחד שיש ליוצר לשיר הזה. רצון מגיש אותו ברגישות ובהתרגשות. השיר הוא ניסיון לברר מהות של דברים שהתרחשו בחייו. ראיית
הדיכאון מחלחל לפופ המקומי. נציגיו הולכים ומתרבים, כנראה בצדק. שפוך ביאוסך לשיר, שחרר תסכולים, חסוך את ספת הפסיכולוג. לקובי ויטמן רע. הוא נמצא בהמתנה לטוב, כי עכשיו לא טוב, כי אי אפשר לפרוח. לא מים, לא אדרנלין. משהו שיחזיר לו
שלוש שעות אחרי שהאזנתי לאלבום, הגעתי לזאפה ת"א להשקתו. זה ללא ספק פרק מעניין בקריירה של ירמי קפלן, 54, אחרי למעלה משני עשורים של יצירה עצמאית וחמישה אלבומי סולו. ירמי משלב רוק ומוסיקה אלקטרונית, בטקסטים שעוסקים בחיים על קצה תהום
ירמי קפלן מרים את הפטיש בעזרתם האדיבה של מתן ספנסר ואורי רוסו. הגם שהפטיש כבד, השיר מתחיל קל ורגוע לפני שהוא עובר מסלול. ירמי לוחץ על הקול כדי להבהיר המפנה: היחסים בינו ובינה אינם מובילים לטוב. תביטו בקליפ שמצורף (של בילי
