איה כורם

שלומה כבר יותר טוב. לפי "הלב הזה המשומש". אין כאן שמחה. יש אנחת הקלה נוגה. המלודיה קסומה. קולה הגבוה אומר אמת. שיר פותח באלבום החדש של איה כורם, שיוצא אחרי מאבק בן שש שנים להשתחררות מחוזה משעבד,  בהפקה מוזיקלית שלה

ערב שני שאני מבלה בחולון עם ותיקי העיר בטקס הענקת פרס על מפעל חיים ליוצר מהזמר העברי. אחרי נורית הירש, הגיע תורו של יענקל'ה רוטבליט. גם רוטבליט, כמו הירש, נאלץ לעמוד ליד ראש העיר משך דקות ארוכות ולחטוף שני עמודי

נתחיל מההדבר האחרון, כלומר מהסוף שאף נקרא "הדבר האחרון", זכרונות ילדות, טון געגועים במקצב ומנגינה מחניפים. בלי דציבל של ריתם סקשן. בחירה נכונה לשדר טוהר עלומים שממרחק הימים נראים נפלאים, ערגה שטבועה בטון, בסגנון האקוסטי-פולקי נטו, איזשהו קונטרסט למה שיבוא

כמעט התנצלה על כך שאת "יונתן שפירא" היא תגיש בגרסה מזרחית-חפלאית, לא ממש ניסיון להגיע לקהל אחר, אבל קריצת עין, ואם זה גם יעזור לאחד הנגנים לקבל פרנסה בחתונות – אז שיחקה אותה. צחוק, צחוק, אבל כנראה שהז'אנר הקלאסי של

איה כורם מסבירה, מדוע היא אינה רוצה לחזור ליחסים שעלו על שרטון. איך זה צץ? בעידן הסלולר – היא רואה את מספר הטלפון שלו על הצג. לחיצה לקבלת השיחה הייתה עלולה לעורר דברים שהיא לא חפצה בהם, כי מבחינתה – הפרשה

היא שרה את תחושותיו על מה שארע בינו ובינה בלילה אחד, מציבה אותו כדובר ללא מנוח שעושה חשבון נפש בעקבות הסתלקותה. מצא איזה חלק שהיא השאירה אחריה בטעות. נזכר בהליכתם, מודה באשמתו על מה שקרה. משתומם על הצער שנשכח. שיר