סרטון פתיחה: מירי מסיקה עסוקה בהסרת איפור. חיפשתי בהמשך את הנמשל: האם נשמע אותה נטו ברגעים חשופים במיוחד, "קטנים" כאלה, ללא שכבות ה"איפור המוסיקלי", ללא הג'סטות המוכרות, אפילו שיר אחד יחיד במינו? – זה כמעט לא קרה. הקהל שמילא את
תעבירו לפסיכולוג את המשפט: "אני לא הצלחתי מעולם לחיות את החיים שלי". זיו רובינשטיין ישמח לשמוע אבחון מצב. הוא הרבה יותר חזק מהמשפט "השדים שבראשי/ יוצאים כבר במחול/ ודימיוני נכנע לתעתוע", או אפילו האמירה האקראית "בין השקר לאמת/ ישנו מדבר
מסוג השירים שדורש השתתפות בצער. דיקלה זמרת מעולה, גם שחקנית טובה. יש לה תבנית שירה כמו-מוטבעת שמביעה שבר לב. טון-דיכאון נמוך מחוספס מעט, כואב, מובנה היטב במוסיקה שלה, אפילו שקוף משהו. האוריינטציה הזו חוברת לדפוס של מוסיקה מזרחית, ההופך אותה
זיו רובינשטיין עושה שימוש בסיפור בריאת העולם כמטפורה על התקופה הזו בארצנו. יש שיאמרו – מטפורה מוקצנת מדי כדי להאיר את המציאות הנוכחית, כי הרי במקרא מדובר בשינוי סדרי עולם. מצד שני, יש מצב שהאירועים של ימינו הניעו את רובינשטיין
"הערב הייתי צריכה להופיע בהיכל התרבות", אומרת מירי מסיקה לקראת סוף ההופעה נטולת הקהל בזאפה הרצליה, שמשודרת לסלוני ישראל. היא סיימה ב"שיר תקווה" של מיכאל וקנין ושמעון בוסקילה. תחושת הריק בזאפה גרמה לה לסוג מבוכה, שלא רואים אצלה בהופעות הרגילות.
את "צעיר לנצח", שיר אחרון בחגיגה, סיים רמי קלינשטיין על אדי הדלק האחרונים שלו. אין לי מטפורה אחרת. קלינשטיין הגיע להיכל התרבות לחגוג 30 שנות קריירה מתודלק באוקטן גבוה, עם הרכב שהוסיף אנרגיות כדי להניע מצעד להיטים קולח. שנתיים וחצי
מישהו אמר "גלגול של להקת כוורת?" הייתי אומר: לפי השיר הזה שנורקל לקחו סיבוב יפה על כוורת. החבורה עושה את זה במקצועיות, קולות מהודקים, הפקה מוסיקלית מלוטשת, משהו מלהקת Steely Dan, של שנות השבעים במיזוג בין פופ ופאנק. השיר הוא
עוז זהבי הפך את קיטורי הסלון בסוף השבוע לשיר מחאה חצוב מתוכו. הוא לא יהיה הבוב דילן הישראלי החדש, אבל הוא משחק אותה סינגר-סונגרייטר אמין במהות הפולק-רוקית של המושג – ליווי טוב של גיטרות אקוסטיות, טקסט מתריס ומתקומם על מצב
נפתח בשאלה: לשלומית אהרון יש סיכוי לצאת לסיבוב הופעות במופע ובהרכב נגנים כזה, בתאורה כזו, בעיבודים עשירים כאלה? מהשאלה אפשר ללכת הישר אל התשובה: כמה טוב שיש פסטיבל פסנתר. לא זוכר מתי ראיתי את שלומית אהרון בערב משלה – בלי "חביבי"
צהרי שישי, תיאטרון הבימה. מירי מסיקה רואה את אמא שלה על מדרגות התיאטרון. דאגה מתגנבת לליבה. "הכל בסדר אמא? מה את עושה שם? תחזרי למקום, אמא", היא מבקשת. נדמה לי שמירי מסיקה אינה מעכלת שאמא שלה אינה מעכלת, שהיא מופיעה
