אני מקשיב לאלבום הזה ממרחק של כ-31 שנה. בטח הפרספקטיבה שונה. כללית, התחושה שהאלבום הזה אפיין תקופה מאוד תמימה אצל איינשטיין ורכטר – שני שירים יפים כשלעצמם של לאה גולדברג – "מה עושות האיילות" ו"דג הזהב", שניהם לטעמי משירי הילדים
אני זוכר שהקשבתי לאלבום הזה כמעט באותה שקיקה ואהבה בהן האזנתי ל"סרג'נט פפר של הביטלס". לא שהיה מקום להשוואה, אבל תחושת הראשוניות שיצרו השירים של התקליט הזה, למרות ההשפעות מבחוץ – היתה שיש כאן לראשונה ריח של פופ ישראלי מקורי,
"ביום בו מתה האהבה, נולדתי אני" (מתוך "שץ") כבר בהקשבה ראשונה, אני יכול להגיד: מאה דקות של שני דיסקים נפלאים. ארקדי דוכין את מיכה שטרית כתבו אופרת פופ עצובה, צינית, חיברו סיקסטיז לניינטיז. חיברו פינק פלוייד, דייר סטרייטס, רוק, ראפ
סתם לדבר על החיים, סתם לשקר… ומן הסתם לכתוב שירים. זה ההבדל בין הלא ברור והלא מוגדר לקרוב לודאי. "סתם להיות או לא להיות זה סתם שטויות" טון נוגה מקונן על מצב האי-ודאות בחיינו. אחרי הכל העולם הזה פרוזדור בפני
זה אחד מתקליטי האי הבודד שלי. גידי גוב שר אירווינג ברלין, גרשווין, לנון ומקרתני, סנדרסון, אולארצ’יק רכטר וגפן. אל תחפשו קו. אלה האהבות שלו. גידי גוב. גם שלי. זמר ג’אז? אין לי בעיה עם ההגדרה הזו. הקול הצרדרד והחם, הטאץ’
הקהל הישראלי מחבק את להקות שנות השמונים והתשעים. רוב המצליחות של אז חוזרות מן העבר. גם "החברים של נטאשה" חוזרים מהתשעים, והפעם עם "שינויים בהרגלי הצריחה" האלבום השני של הלהקה שיצא ב-1991. היום כבר מדובר בשמורת טבע מוסיקלית. הם היו
"כך, כן כך נושא לו האדם/ נושא בשקט על גבו/ את חורפיו ואת כל אביביו/ עד סוף ימיו איתו/ נושא בשקט על גבו/ וכך ישא עד יום מותו/ את כל חייו" מתוך – "ממה עשוי כל יום" (יוסי בנאי/דוד קריבושיי)
