זה נשמע נקי ופריך כמו הקלטת אולפן, אלבום שלוכד את כל האנרגיה של ההופעה שנערכה במאי 2000. התקליט הזה הוא תוספת נהדרת לאוספי ג'אז לטיני, או בסיס להתחלה. הנגנים ארתורו סנדובל (חצוצרה) וצ'יק קוריאה (פסנתר, פנדר רודס) מובילים את אחד
לא מוגזם להגיד: ג’ושוע רדמן הוא הקולטריין של תקופתנו. סקסופוניסט יוצר, סגנון אישי, טון חם, אימפרוביזציות מדהימות ואתגרים יצירתיים. רדמן נותן 73 דקות של ג’אז מעולה מהבלדה "נווראנד" המנוגנת מושלם, דרך הדואט עם מארק טרנר ב"ליפ אופ פיית’" שני סקסופוניסטים
מי שיטען כי טון הסקסופון טנור של סטן גץ הוא הכי רומנטי בג’אז, לא אתווכח איתו. במיוחד אחרי ששמעתי את "מונלייט אין ורמונט" או את "אלפי". מעולם לא היה כלי ששידר יותר רומנטיקה מאשר סקסופון הטנור של סטן גץ, מהטון
בלוז מעושן נהדר מסטן גץ. הדיסק הזה הוא גץ שפשוט מנגן מדהים בטנור סקס, סוג של ג'אז בלוזי של אחרי חצות. יש לי הרבה אלבומים של Stan Getz, ורובם משלבים של הקלאסיקות שלו יחד עם שירים אחרים. אבל האלבום הזה
לבן וובסטר היה טון מושלם לנגינת בלדות, מלא בסנטימנט וברגש. במהדורה זו של Storyville הוא "מלטף" בצליל הייחודי שבע מנגינות נצחיות במגוון הגדרות כולל שלישיות עם טדי וילסון, אולה קוק הנסן או קני דרו בפסנתר, גיבוי של The Danish Radio
הבסיסט מירוסלב ויטוס והסקסופונסט יאן גרבארק (על סופרן וטנור) בסט דואטים מופנמים. השניים הם מוזיקאים מהשורה הראשונה המציגים ג'אז אירופאי איכותי. גרבארק משדר תשוקה בסופרן, וויטוס "מגדיל" את המוזיקה בצלילי הבס המאוד נוכח שלו; מדי פעם הוא גם מוסיף דגימות
זה אלבום שאני שולף מדי זמן. ג'אז קלאסי לפסנתר. חובה לכל אוסף תקליטי ג'אז ישנים. אוסקר פיטרסון של נגינת פסנתר עם תחושת בלוז שעוברת לאורך 17 קטעים. הטריו של אוסקר הקליט את האלבום לפני 60 שנה (נכון לכתיבת שורות אלו),
עבור The Rev and I, פיל וודס העמיד את האלטו סקסופון הייחודי שלו, בעל הגוון המתוק כנגד הטנור המזוהה של ג'וני גריפין . למרות ששניים אלה ניגנו בעבר בלהקה הגדולה של קווינסי ג'ונס 1959-61, גם בתשיעיה של תלוניוס מונק משנת
מהדורה הזו שכותרתה "In A Soulful Mood" היא לא הקלאסיקה של ג'ון קולטריין, אלא סט נוסף ומעניין של מוסיקה שנשמעת כמעט נוסטלגיה. האוסף הזה של 12 יצירות מופת רכות אולי ייצר את הרושם שמדובר ב'מוזיקה מרגיעה', אולי בהשוואה לאלבום Ballads
רביעיית ג'ושוע רדמן של כוכב הסקסופון האמריקאי (קמה מ -1994) עם הפסנתרן בראד מלדאו, הבסיסט כריסטיאן מקברייד והמתופף בריאן בלייד הייתה אחד ההרכבים הבולטים של אותו עשור – אך קצרת מועד, משום שכל החברים היו על סף פריצות לקריירה הפורייה שלהם.
רוי הרגרוב עובד על מבנים אפרו-קובניים שמצלצלים מצוין. כמו דיזי גילספי, ענק הענקים בחצוצרה, ההתחברות של הרגרוב עם התיזמור הלטיני קולחת. מורגשת הקפדה על תיזמור, וגם בחירת הנגנים היא באוריינטציה הלטינית, אם זה דיוויד סאנשז בסקסופונים, צ’וצ’ו ולדז בפסנתר. מצוינים כל
קולטריין לאוהבים Coltrane for Lovers הוא אוסף בלדות של ג'ון קולטריין שהוקלטו בין 1961 ל-1963. את מרבית הקטעים שמעתי באוספים קודמים של קולטריין כ"בלדות", "קולטריין וג'וני הרטמן", "דיוק אלינגטון וג'ון קולטריין". ב"וארב" ידעו שקולטריין רומנטי תמיד נמכר טוב. לכן –
חברת "פוטומיו" חוצה את גבולות תחומי מוסיקת העולם לג'אז. ללא ספק חידוש. Women of Jazz הוא אוסף שמציג 10 זמרות ג'אז מעולות מצפון אמריקה במבחר של סטנדרט'ס ושירים חדשים. קלאסיקות ג'אז, ברודוויי, שירים מקוריים. יש לי חולשה מיוחדת לזמרות ג'אז
צ'ארלס לויד, הסקסופוניסט בן ה-80, הלך על אלבום הכי קרוב לאמריקנה (מכלול המרכיבים של המוסיקה האמריקינת) הוא מתבסס על שורה של ז'אנרים מוסיקליים – ג' אז, בלוז, גוספל, ורוק – מבלי להתחייב לסוגה מסוימת. התוצאה היא בן כלאיים מוזיקלי מפואר
מדבקת הדיסק מגדירה האלבום Neo-Soul Jazz, ובשורה נוספת – מסיבת רחוב מוסיקלית בפינת ההיפ הופ והבופ. האלבום נשמע כמו חזון מוסיקלי חדש עבור החצוצרן רוי הרגרוב. פרויקט ניאו-נשמה / ג'אז זה מציג את אריקו באדו, קומון, ד'אנג'לו, מארק קארי ואייקון הסקסופון קרל דנסון.
ארמנדו אנטוניו "צ'יק" קוריאה מסכם דרך בסרט דוקומנטרי ודיסק משולש. באתר שלו הוא כונה Jazz Freedom Fighter. פסנתרן, מלחין ומוסיקאי שלקח לעצמו חופש ללכת רחוק. לוחם הג'אז החופשי מאגד את תחנותיו החשובות באלבום שהוא חווית ג'אז אולטימטיבית. העיפו מבט מטה
זהו כבר האלבום השביעי של עומר קליין, ראשון בחברת וורנר, עדות לביקוש שיש לפסנתרן בן ה-35. קליין מגיש 13 קטעים, כמות לא קונבנציונאלית לאלבום ג'אז, בפורמט טריו. מנגנים איתו חגי כהן מילוא על הבס, אמיר ברסלר – תופים. התמהיל –
לפני שנעבור לעצם העניין: Into The Silence, אלבומו הראשון של נגן החצוצרה אבישי כהן בחברת הג'אז היוקרתית ECM, רשם לעצמו הישג חסר תקדים למוסיקאי ישראלי: הוא זכה בפרס האקדמיה של צרפת כאלבום הג'אז של השנה. האלבום זיכה אותו בתואר נוסף
אנחנו עדיין ממתינים לסינטרה החדש. נכון, אתם צודקים: אין ולא יהיה סינטרה חדש. יש מוכשרים נהדרים, אבל הם מהווים פיצוי חלקי לחסר. מייקל בובלה מנסה לרשת. מצד שני אינו פוסח על התחדשות – הוא הכניס ראפר – (Black Thought (The
ביל אוואנס היה ונשאר נגן הפסנתר הלירי של הג'אז. זה אלבום שאפשר לתארו בשתי מילים: העצבות היפה. אפשר בהפוכה: היופי שבעצבות. אחד מאלבומי הג'אז היפים מעולם. הימים – הימים היפים של אוואנס היו עם השלישייה הזו שכללה את אדי גומז בבס
פגישה מחודשת עם האיטלקי סטפאנו בולאני, שהופיע בישראל פעמים אחדות. פסנתרן למרחקים ארוכים, שופע חיים, בסולו, בשלישיות גם בדואטים כמו עם אנריקו ראבה, החצוצרן האיטלקי, שגם הוא אורח קבוע בישראל, צ'יק קוריאה, נגן המנדולינה הברזילאי המילטון דה הולנדה. כאן יצר
ותודה לפסטיבל הג'אז באילת, שאלמלא הוא, לא היינו מגלים שלישיית ג'אז ישראלית יצירתית ואקלקטית כמו שלוש Shalosh, שכבר חורשת עולם, מופיעה בפסטיבלים המובחרים. המציאות העגומה: עילויי מוסיקת ג'אז יוצאים מכאן, אבל מתגלים בניו-יורק. הממסד התרבותי בישראל לא יעניק לחבר'ה הצעירים
