אלדד ציטרין אמילי קרפל נוח לי
מעולם לא הבנתי למה עושים כזה סיפור מחג האהבה. כמה אנו תוהים על קנקנה. האם פג תוקפה עם הזמן? האם אפשר לשמור עליה לאורך זמן? אלדד ציטרין ואמילי קרפל שרים את מבחן המודעות בזוגיות. "זה כבר כמה שנים אנחנו סתם
מעולם לא הבנתי למה עושים כזה סיפור מחג האהבה. כמה אנו תוהים על קנקנה. האם פג תוקפה עם הזמן? האם אפשר לשמור עליה לאורך זמן? אלדד ציטרין ואמילי קרפל שרים את מבחן המודעות בזוגיות. "זה כבר כמה שנים אנחנו סתם
הריגושים שבתאהבות. הספונטניות, הסיכון, הדופק המואץ. מהזווית של אניה בוקשטיין: זה בא וחולף. "כי הכרתי כבר את הדרך/ בסופה אני אהיה שוב אבודה". הריגוש הגדול יסתיים באנטיקליימקס. המנגינה הקצב מעלים על קו דאנס המנסה לייצר דרמה סוערת. בוקשטיין רוצה להעביר את
הפניה בשיר היא בגוף שני אל מי שאיננה, ועדיין מאירה חזק את עולמה. התקשור הוא ב"סימנים", צלילים אקראיים, או כפי שאניה בוקשטיין בוחרת לומר – "רעש לבן". דברים עדיין לא הושלמו ביניהן, אבל המשך הקשר הוא באמצעות The Sound Of
השם "עופר ניסים" אומר משהו לדור שלא ידע? לא יכול להיות שלא. התקליטן והמפיק המוסיקלי, מי שזכה בתואר די.ג'יי השנה בישראל בשלוש השנים שבין 2005 ל-2007, מי שכבש את במות ורחבות אירופה בפסטיבלי הגייז הכי לוהטים, מאסטר מכונות הדאנס וההאוס
צודקת אניה בוקשטיין. כדי להמציא את עצמה מחדש, לא די בכך שהיא תיצור מילים ולחנים. בעידן הזה, היא זקוקה למפיקים מוסיקליים שייקחו את היומן האישי שלה וימתחו את גבולותיה המוסיקליים בסאונד עכשווי. עופר ניסים, למשל, נוכח באלבום בשני שירים –
אניה בוקשטיין שרה על שרידות בחסות שקרים. השיר מושר בגוף שני על מישהי שמסתירה בחיוך דמעה שזולגת בפנים. תרצו – התבוננות בינה לבין עצמה כמו במראה, שמאפשרת לא להסתיר הכל, אלא להציג את עצמה בפני עצמה במערומיה. השיר מתנגן בקצביות
צליל הפסנתר וקריאת הווקאלית הכמו-אפריקאית, טוענים את השיר ב"מתח" שבין "האולי לבטח" עליו שרה אניה בוקשטיין. בוקשטיין נוגעת בחוסר וודאות. השאיפה הטבעית היא להגיע לתחושת ביטחון, אבל המצב הפוך. תקופה הילדות מסומנת כחיובית. האמן-המבוגר רוצה לשמר את ההתבוננות הילדותית ההיולית,
איזה ביצוע הרביצה ליבי ל – I'm Going To Town של רופוס ויינרייט! הדיוק, חלוקת האנרגיות, המינון הרגשי. העוצמות הפנימיות. לא רצה לפני השיר. פורטיס, שמכיר אותה עוד מימי "פינגווין", התרגש. אבל הוא צריך לשחק אותה שופט. יצא לו משפט
את הציור הזה ממשיכים להציג למעלה מארבעים שנה, מאז הוצג לראשונה ב"תערוכה" המוסיקלית המשותפת של שלמה גרוניך ומתי כספי ב-1972 במסגרת "מאחורי הצלילים", תוכניתם המשותפת, שיצאה כהקלטה חיה שנערכה במועדון צוותא ועד הדואט של גרוניך עם אניה בוקשטיין בדצמבר 2013.
הבעיה שלה היא קודם כל עם עצמה, לא עם כל האחרים. כשאת מסוכסכת עם עצמך, נדמה לך שהכל/כולם נגדך. בכל זאת, היא לא תתפרק, לא תיתן למישהו להחליט בשבילה או להציל אותה מעצמה. טראומה? אניה בוקשטיין נשמעת מחויכת אם לא
מריה שרה על הדברים שמשפרים את מצב רוחה, כשהיא מרגישה עצובה. "טיפות גשם על ורדים / שפמפמי גורים / קומקומי נחושת מוארים / וכפפות צמר חמות / חבילות נייר חום קשורות עם חוטים / אלה הם כמה מהדברים האהובים עלי".
אמש, חודש וחצי אחרי שנפתח, הסתיים פסטיבל הפסנתר של ת"א סופית בהופעתה של אניה בוקשטיין. אז, תחילת נובמבר, המופע נדחה בגלל צנתור שעבר שלמה גרוניך, שאמור היה להתארח בערב שלה. כשגרוניך עלה לביצוע משותף של "ציור", יכולת להבין שהמופע הזה נבנה