הרהורים על הזמן. שאלות שהוא מעורר. השיר הבודד בתוך ים של מילים. הגיג שהופך לרחשי לב. מוש בן ארי ונינט יותר מאשר הם "חופרים" פילוסופית, מצליחים לשדר רחשי לב בדואט אמוציונאלי, מאחד לבבות. השיר והביצוע המשותף אינם תלויים בזמן. הם
תהיותיה של הילי בוימל באשר למהות האדם מושרות בטון קודר, המשדר את תחושת החידלון והאפסות. האווירה בשיר מעוננת. טון השירה מתחלף מעצבות לחמלה. המנגינה רבת יופי, משרטטת להפליא את תחושת היוצרת. העיבוד מרחיק לכת, מתחלף מגוון אקוסטי רך לצליל גיטרות
פסוקים מהמקרא הם מקום מפלט, כמעט כמו בריחה מהחול לקודש. שפת החול כנראה דלה-קלה מדי כדי לתאר תחושת גאולה. מצד שני – כמה קל להיתלות במקורות. . ירושלים מבשרת על בואו של המבשר מן ההרים – סמן שמשהו טוב עומד לקרות. אור מפציע
