ביקורת שירים ישראלים חדשים

מה קרה עם יפעת נץ מאז "המכשפות" ו"ונוס"? השיר הזה משקף אפיזודה אחת. נץ מנסה לשדר ניגוד חריף בין תחושות שנאה כלליות (החום, המדרכות), אישיות (האובדן והאבל) ובין אהבה חדשה שנכנסה לחייה, נספגה בכל חושיה (שיערה המבושם, יופיה המאיר). נץ

הילדים שנופלים – ובעקבותיהם באות מילים, שירה. יעלו ויבואו גם המנגינות, כדי שהשכול יספג במגע צליליהן. לא תמיד המילים מזמינות מנגינות. לעיתים המלחין יעשה מאמץ מיוחד כדי לשוות להן תוגה שתיגע באובדן. הילד הוא רס"ן יותם לוטן בן קיבוץ בית

אי-אפשר להימנע מכאב בעקבות אבדן אהבה. לכאב יש יכולת לקרב אותנו אל עצמנו. ברק זבולון נחצה בין הישרדות- הולך בג'ונגל לבד עם מצ'טה על הגב,  להתרפקות – הזכרונות היפים שחודרים מבעד למעיל הגשם הקרוע. זבולון עטף את הסיפור שלו במעין

תסמיני הקורונה הנפשיים מתבררים כקשים מנשוא. יש שיגיעו עד שברון לב, מרה שחורה ומצב אובדני,  יש שיתרגמו את  הדכדוך והיאוש לאמנות. אמנות בסופו של דבר מצילה. השיר של "אקלים" הוא שיר זעקה על מה שגרמה המגיפה, אבל הוא מגיע מעוצמות

דודי בר דוד שר אפוקליפסה עכשיו. במישור האישי – לא נשאר עם מי לצאת לשתות, דמעות שלא הולכות לישון.  בלאומי – "המדינה בוכה" ו"מי מכר הכל ומי שילם ביוקר", בתחושה הכללית – השפיות נעלמת. במונחים של חזון אימים – גשם

הלך יוני גנות מ"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" ועשה בו שימוש לצרכיו האמוניים – "עוד ישמע קולי". זה הקול שיוצא מתהומות הלב עם הפנים לשמיים. פופ אמוני הולך חזק. מיינסטרים שמוכר

יש שירים שנותנים תחושה קרה של תרגיל מוסיקלי. המילים אמצעי. המוסיקה – מטרה. עדי אולמנסקי, מוסיקאית עכשווית מחוננת, חרזה מערכת יחסים של חוסר תקשורת. אולמנסקי כמו שרה בגוף שני (אתה) בחריזה פשוטה, בקצביות פונקציונאלית, בצורה לקונית את מהות היחסים המסתכמת

הוא כואב, הוא מקנא, הוא כבר לא כועס, הוא בסדר, מרגיש לבד, מנסה לדמיין אותה חוזרת. מה מי מו? כשהלב דופק, גם הבלבול עובד. אור עמרמי ברוקמן מציג דפים ראשונים בתעודת הזהות האומנותית שלו אחרי "הכוכב הבא לאירוויזיון". כיוון שהטקסט

קרן פלס כתבה שיר על החמצה רגשית ואומנותית באמצעות הצעה לגבר להשתחרר. היא מדברת על אי הידיעה/ מודעות להתמודד עם החופש שבידינו. השיר נפתח במשפט שנאמר בסיטואציה של גירושין מצד הגבר לאישה – "הרי את מותרת לכל אדם", אלא שכאן

תופעה: יוצרי שירים, שאינם המבצעים שלהם (סינגר-סונגרייטרים) מופיעים במשבצת שהיתה שמורה תמיד למבצעי השירים. ההבלטה הזו מוצדקת כביכול כשמדובר ב"פרויקט", אסופת שירים שכולם נכתבו ע"י היוצר. במקרה הזה – "באוניברסיטה של החיים" של ארז ברזוליק, אי.פי בן חמישה שירים. מבצעות

לירון לב מתרפק  בסופרלטיב על מי ש"יש לו העינים הכי יפות בעיר",  נזכר בימים שהיו "בורחים אל הספסל בגן" ו"הייתי מנגן לו שירים שאהב". דרכיהם הובילו למקומות שונים. החבר חיפש וחיפש והתהפך עולמו. עכשיו על ספסל בעיר העתיקה הוא פוגש

מי יכול לגלות את סודות חייה של נדיה? מה קרה לה? איזו טראומה עברה? צרותיה הפכו אותה לנודדת ומנותקת. לא תזהו אפילו לאיזו דת היא משתייכת, לאיזה רובע היא שייכת. בכל זאת: בשיר היא משתתפת בגוף ראשון, מתרפקת על ימיה היפים.

התפוח של ניתן בן ארי מתחיל להתקרב לעץ (אבא מוש), אבל לא בטוח שזה הכיוון העתידי שלו. בינתיים, ניתן בוחר בנתיבי רגאיי מיינסטרים, טיפת היפ-הופ, טקסט אינסטנט של מאוויי האוהב – חושב-חלום אותה, אבל לפי  ההיפ הופ, היא עדיין לא אצלו,

יש יאוש בעולם? אחרי השיר הזה הוא מבוטל. כששמעון בוסקילה שר מילים פשוטות על אובדן אהבה, לא יכול להיות ייאוש בסביבה. נשבר, כואב – עזוב אותך, השיר מרפא פצעים.  זה אינו בלוז נוגה. זה אינו מזרחי כבד. זה שיר שמתנגן

אחרי "שיר לאמא" מגיע שיר לאישה. אלון עדר מתרפק על האישה שלו, מספר עליה, על שניהם – בין פחד לחלום.  הטקסט? אלמלא המוסיקה אפשר היה לעבור הלאה. מילים של שגרה. פזמון פשוט. אבל אצל אלון עדר לא מנתקים מילים ממוסיקה:

בואו נחזור לפופ מהסוג הישיר. פעם קראנו לו פזמון. הפשוט והקליט הזה. מי יגיד לנו שאין בעולם אהבה, שר מתי כספי. מי יגיד לנו שאין עוד מקום לשיר שמספר על מלאכים בכיכר העיר, על חליל קסמים שמנגן בוסה, פלאים שהעין

קובי לוריא חרז שיר המתייחס למצב הדיור ולקשיים של אנשים צעירים בישראל בימינו. זה אינו שיר מחאה נוקב על כישלון השלטון בפתרון מצוקת הדיור, אלא יותר  ביטוי עממי לתופעה כללית, לפיה צעירים מעדיפים לחסוך כסף של שכירות ע"י חזרה לבית

גלעד כהנא ודודו טסה נמצאים על מסלול של כתיבה לכל דורש. עובדים במה שהם כנראה אוהבים – התאמת שירים לזמרים. התפוקה נמצאת בעלייה. צמד בעבודה שכבר ממתג את עצמו. והפעם – שיר על אמונה שיתאים לצמד המצליח דקלון את סגיב

אייל גולן קרא לו? נדמה לי שאם גולן ישמע את השיר הזה, הוא יעדיף לא לקרוא לעידו ונה, משום שהוא נשמע אייל גולן פלוס פלוס. לעידו יש מנעד גבוה לא רק בטווח הקולי אלא גם הרגשי. הטקסט לא יבדל אותו

מ ה זה? חלק ממחזמר על עדן בן זקן ופאר טסי? שיר חתן כלה? שיר חופים לרגל הקיץ? מסיבה? קצת עברית, קצת אנגלית, יש וודקה. היידה עדן את טסי. תפציצו. אני יכול לדמיין לעצמי ישיבה בהשתתפות מנהלי הזמר והזמרת, וההחלטה

אביגייל רוז מצליחה להיות הפסיכולוגית של עצמה. לשאול שאלות ולענות. הסיטואציה מוכרת כמעט לכל מי שנזקק ליעוץ: המחשבות על הגשמת חלומות הן שמהוות חומה מעכבת. מייצרות אותו מעגל בלתי נפרץ של לחצים אישיים וחברתיים. רוז מאבחנת את הבעיה: אין אהבה

אליעד כבר נמצא על הכביש הראשי המהיר של הפופ המיינסטרימי הקל לעיכול. מנגינה נוגה-מתקתקה, קול רך רומנטי-שרמנטי שר מילות אהבה "טראומטיות" שיש בהן סודות, שתיקות ולחישות, אוצר מילים הכי שדוף.  צמד מילים כמו "שיכורים מאהבה" רוצח טקסט. מנסה לייצר דרמה,

עינת עקר מנסה מניפולציה מזווית של חוסר שלמות בחיים. הרשימה הזו הייתה יכולה להתארך ולהתארך. אפשר להשליך מכל הבא ליד לתוך סל הכל-לא-טוב. לא אושר ולא עושר, לא אהבה, לא הצלחה, לא גאווה, לא מוטיבציה… את ערמת החסרים הלא אמינה

את הקיטורים על העולם בו אנו חיים הוא חולק עם אהובה. "אני שואל אותך לאן הגענו?" הכותב מנסה לייצר טקסט דרמטי. אבל לא נוצרת שום דרמה. "מזמן נגמרו לי הדמעות", שר אייל גולן. דמעות? על מה? הא, המלחמה שתחזור בסוף

יש זמרים שדי במנעד הקולי שלהם כדי שנאמין כמעט לכל מה שהם שרים. על הנייר שיר קצר ופשוט על גבול הפשטני. אבל כשמיכאל פרץ שר את המילים במנגינתו הסנטימנטלית של גוסטו, השיר מתעצם. מיכאל פרץ שר על הקונפליקט בין ויתור