ג'יין בורדו

צריך מלחמה אכזרית כדי להימרח על טקסט שמערב אסון לאומי ושותפות גורל. שירים כאלה לא כותבים בימים רגילים. אבדון נורא מצד אחד וסולידריות ענקית מצד שני. אני יודע שבימים כאלה גם ביקורת צריכה "להתחשב", אבל עם כל ההבנה,  טקסט כזה

מה הן משאלות הלב שדורון טלמון שמרה  לסוזן וגה וטרייסי צ'פמן? לכאורה, היא אמורה להיות מאושרת בבילוי של לילה בתוך מטעים באווירה נפלאה, אבל זוהי רק מראית עין. בשורת החוויה נמצאת במקום אחר. המאזין היה רוצה לשבת בתא הכומר כדי

דורו טלמון רוקדת. לא במסיבות. רק בחתונות. מה הבעיה? – "רוקדת להזיז ת'לב/ ולנער מה שכואב". מה הבעיה במסיבות? משהו שקשור לקנזס, לשיר מסוים, למישהו.  להזדהות איתה? להשתתף בצער בדידותה? ניסיתי להתחבר. לשווא. לא השיר, לא המנגינה. השאירה אותי קר.

דורון טלמון שרה על ימי התום של פעם. הבר של הקיבוץ, כדור אורות עשן, טי-שירט ישנה, תחנת האוטובוס. הדברים שהוא אמר לה ("את יפה כמו מקודם".) למרות השריטות שאספו – התחושה היתה של עולם יפה, חסר דאגות – בביישנות דיברנו

מה נשמע? ואללה, הכל בסדר "כסף בא וכסף גם הולך, הרחוב ממשיך להתלכלך, האדם בונה למרחקים, מצטופף בתוך גורדי שחקים". דורון טלמון שרה עולם כתמול שלשום, כמנהגו נוהג, אנחנו באותה סירה.מה רצתה להגיד? פה ושם יש אמירות העוסקות בהתנהגות המין

אחרי הקאבר ל- I Got You Babe של סוני ושר ושיר המכולת עם האורח דני סנדרסון, הגיע "שיר אהבה", שיר מקסים בפני עצמו, אבל היתה תחושה של אנטי קליימקס. מזמינים אורחים מעלים את הווליום של חגיגת ההשקה, ואז צריכים לחזור למסלול

שניכנס לחלום של דורון טלמון? ב"אוקיינוסים" היא מטפסת על הר, טובעת, שותה את הנוף לאט, סימטאות של עיר אחרת, אוטובוס לתוך הלילה, אוקיינוסים שחצבו מכתש ביניהם. מהשירים היפים באלבום החדש. קול גבוה. הרמוניה שמשדרת תחושה. קולות וקצב שמיצרים דרמה. פולק

ואחרי שנגמר השיר? אני מת לדעת מה קרה אחרי. דורון טלמור מספרת סיפור  רגעי התרגשות של ציפיה לבחור במסיבת ריקודים.  מי לא חווה את הסיטואציה. כשכבר חשבת שהכרת את הנכון – נגמר השיר. המפתיע: טלמור וג'יין בורדו לוקחים אותנו לאחור, לסיקסטיז –

דורון טלמון אומרת: המצב רע בשלושה מישורים – הפוליטיקה המשקרת והמפחידה, האקולוגיה העולמית המתדרדרת,  מערכת היחסים האישית השבורה. הקיטור הוא טוטאלי. במשפט המחבר  "ואולי זה טוב שהכל אבוד אין יותר ברירה אין על מה לחשוב" רצתה מן הסתם לומר – היאוש

מה שרה דורון טלמון? שהנמנום יביא ישועה לאדם ולאונושות. זו התובנה? נגמרו לה הרעיונות, שהיא מבקשת לנמנם נונסטופ. להקות פולק של פעם נגעו במסרים עמוקים יותר, בסביבה בה הם חיים, בעניינים של חברה ואידיאולגיה. אנחנו לא חיים בשווייץ. זו ארץ

גרסאות חדשות לשירים ישראלים ישנים מעוררות באופן טבעי את השאלה – למה? או ליתר דיוק – מה יום מיומיים?  נכון, שבעים שנה למדינה – סיבה למסיבה נוסטלגית.  השאלה היותר מהותית – למה להטיל על יוצרים צעירים לחדש שירי עבר? מה כל

Country roads, take me home/ To the place I belong. חברי ג'יין בורדו אינם שייכים למחוזות הקאנטרי רודס, הסגנון מוסיקלי שעוצב בדרום ארה"ב ומזוהה עמו, אבל אם מדובר על "שורשים", זה מקור היניקה שלהם. החיבור טבורי לווסט וירג'יניה, פולק –

השיר הזה נשמע שרבוט טכני מחורז לצורך הלחנה. ה"כמעט" מתחרז עם ה"מפלט", "ואת" עם "אחת". ג'יין בורדו ממשיכים בקו הקאנטרי פולק השמרני, מוסיקה אוורירית בעלת מרקם פריך, זרימה קלילה שנועדה לענג את האוזן במנגינות נעימות. יצאו לדרך, העיר נשארה מאחור,

בסופו הופך השיר המנון קולקטיבי לכאב ולבכי בשירתן של דורון טלמור, דאנה איבגי, דניאלה ספקטור, איה זהבי וזוהר גינסבורג, ארבע זמרות שהשתתפו עם טלמור בקבוצת כתיבה של תשע יוצרות,  ונותנות את קולן כדי להשלים איזושהי התרפקות אקראית על בכי וכאב.