ריאליטי, ריאליטי, אבל יש רגעים, שצריכים לקחת משהו נגד בחילה. אלמוג קריאף שרה "לוחמת" (איציק שמלי) וסיפר כי השיר מוקדש לאימו. והנה בשידור מיקמו את אמו מולו, וזו עשתה תנועות ידיים כאילו היא רוצה לטרוף אותו. זו הייתה אחת ההצגות
הבחירה של דודו איבגי ב"אני גיטרה" של נעמי שמר בשלב מאבק ההישרדות מול אוהד ועוז הייתה בחירה בנשק הצלה של להיות או לחדול. זהו שיר שקשה למעוד בו, במיוחד ברגיסטר הקולי של איבגי, שממשיך להשתמש בו כבר כסוג של גוון-גימיק
ליבי כבר לא. משה פרץ ועברי לידר אהבו את הפרשנויות השקטות שלה לבלדות. שירי מימון התעקשה על "הפצצה" או כפי שהתנסחה: "רציתי שתפציצי". לא התייחסה לשירה, לביצוע היפהפה של As Tears Goes By. השופטת שירי לא הסבירה מה בדיוק המטרה בהפצצה
השופטים התפעלו מהביצוע של דניאל יפה ל – End Of Time של ביונסה. עברי לידר נסחף בסופרלטיב: "את הזמרת היחידה בארץ שיכולה לשיר ביונסה". אני לא חשבתי על ביונסה אלא יותר על ההעמדה והעיבוד הבומבסטיים שהאפילו על הזמרת. עברי לידר,
מדוע דודו איבגי הלך הביתה? לטעמי, על רקע המסלסלים למיניהם, טובים ככל שיהיו, הוא האקס פקטור הכי מיוחד שאפשר לקבל בתוכנית הזו. יש לו מצד אחד, דימוי של השכן הכי מסכן שממול, הבחור מהמכולת של פרוספר בשדרות. מצד אחר: שנון,
אני פונה ליוסי אליאס, העורך והבמאי הראשי של אקס פקטור ישראל. אנא ממך. די! הפכת את התוכנית לריאליטי דביק, מנג'ז, על סף הדוחה. בלגן אחד גדול של סיפורי מאחורי הקלעים שאמורים לסחוט דמעות, דילוגים לרגעים טריוויאליים מתים בשולחן השופטים בנימה
גם הטריקים והמניפולציות להעצמת הסקרנות והמתח כבר אינם עוזרים להפיג את השעמום, שנמתח ונמתח, כאילו הצופה צריך לעבוד שעות נוספות וגם לחטוף אינספור פרסומות. "מחנה האימונים" הזה מייגע ברמות. דוגמא: עברי לידר החליט שעטרה אבו ומזלי ימין "יושבות על אותה
