הוא היה נושא השיר השיר המפורסם של רוברטה פלאק – "הורג אותי ברכות", והאמת: דון מקלין ממשיך להרוג אותי ברכותו. במועדון "מתגעגעים לסוונטיז", דון מקלין הוא אחד החברים הרצויים, כותבי הבלדות המקובלים ומעוררי הגעגועים, מה שתמיד מעורר אצלי את השאלה
מאז בריאת העולם התעצמנו מאוד, אבל במהות האנושית אנחנו דורכים במקום, אפילו נסוגים. אבות ממשיכים לקבוע את המחיר שמשלמים ביניהם, והמחיר גבוה. "איכלו איכלו מפרי העץ טירפו אותו עד תום/ עד שתבינו מהו טעם כח ושלטון". עונש החטא הקדמון –
תשאלו עם מה מזוהה אייבי נתן יותר – עם השלום או עם תחנת קול השלום? האלבום הזה מנסה לתפוס את שתי הציפורים. גם להעניק מקבץ נוסטלגי של כל מה שמזכיר את הספינה ששידרה ממימי הים התיכון, וגם לספר את (בדיסק
"ליל שזור כוכבים/ צבע את לוח הצבעים כחול ואפור/ תסתכל על יום קיץ/ בעיניים המכירות את האפלה בנשמתי/ צללים על הגבעות/ שרטט את העצים ואת הנרקיסים/ תפוס את הרוח ואת צינת החורף/ בצבעים על אדמת פשתן מושלגת עכשיו אני מבין
הקהל אכן זלל את ה"אמריקן פאי". הו, איזה קינוח זה היה בשבילו. עף על השיר. פתאום זה קרה. קמו, רקדו, הניפו ידיים, צילמו כמו מטורפים. הידד ללהיט. מה היינו עושים ללא העוגה האמריקאית הזו והנוסטלגיה. דון מקלין הרגיש, שבשביל השיר הזה
