הפתיחה והסיום אינסטרומנטליים. מ"אורבנפאניקה" ו"עד הלקוח האחרון", קומפוזיציות שעומדות בפני עצמן המשדרות תחושות שבין ניכור (אלקטרוני) בקצב מהיר למשב רוח הרמוני של הזדככות בסיום. אין כאן חיבור מהותי לשירים למי שמחפש משהו כמו אלבום קונספט. האלבום העשירי של רוקפור מוקדש
רוקפור שרים געגועים לתשוקה, רחוב הירקון, בית מלון זול בעיר יקרה קרה מוזרה, גם מלהיבה. צליל קלידים וינטאג' פותח. אנחנו מצטרפים לבלדת סלואו בנוסחים רומנטיים המתכתבים גם עם שנות השישים. בואו נעמעם אורות וניצמד. השיר? – מים גנובים ימתקו. סקס
השיר הגיע בזמן. רוקפור יכולה להציע אותו לתעמולת הבחירות. חצי עם ככל הנראה מאמין שהמצב הוא דבש, כמו שמלכת הדבורים רוצה שיחושו – שהחברה מושלמת, שזה בסדר שהמנהיג מחסל כל הטוען לכתר, כשהוא למעשה מנהל עניינים על "פחד וחנופה". רוקפור אינם
בני כמה הם, שהם מכירים את היויו שניתן במתנה לכל ילד שקנה נעליים ב"הפיל". גם "גלידה ויטמן" בהרברט סמואל שייכת לדוכן הזכרונות הרחוקים של המאה העשרים. בני המאה העשרים הופכים אט אט לרכבי אספנות, שמתפלשים בחלום נוסטלגי "בלי רעשים, כעסים
לא להאמין שזו רוקפור. לא הטקסט לא המוסיקה "מסגירים" את להקת הרוק הותיקה, הנוטה לשנות שפות וזהויות. הפעם – על תוצאת הלוואי של תהליך האורבניזציה בערים הגדולות. מהבית הערבי וגן האירועים של פעם ועד השתלטות כרישי הנדל"ן ובתים לעשירים בלבד
