דניאל אזולאי לונלי
המצוקה של דניאל אזולאי נשמעת דאווין של היפ הופ – שימוש סתמי באנגלית (מי פה מדבר בסנטים?), פעלולי חריזה רברבנים ("אנלפבית פואט / עם עט בועט"), דימויים תמוהים ("אני מצייר כמו פיקאסו/ אני משחק כמו חנה לסלאו"). אזולאי עסוק בלהמציא
המצוקה של דניאל אזולאי נשמעת דאווין של היפ הופ – שימוש סתמי באנגלית (מי פה מדבר בסנטים?), פעלולי חריזה רברבנים ("אנלפבית פואט / עם עט בועט"), דימויים תמוהים ("אני מצייר כמו פיקאסו/ אני משחק כמו חנה לסלאו"). אזולאי עסוק בלהמציא
ג'ימבו ג'יי מעמיס על היפ הופ המונע במשב רוח אפרו לטיני תובנות של ישראלי נבוך ומבולבל שנטרפו לו כל הקלפים. מכל הסיפורים שסיפרו לנו נותרה רק כריכה, שר ג'יי. הייתם מאמינים שהמשפט הזה נכתב לפנ ה-7 באוקטובר? הבנאדם הגיע ע
בן אל תבורי מקדיש בוידוי התפקחות שיר למסע חיים מילדות תמימה ועד בגרות מבאסת. יש עולם של שקרים, חרטא ותחפושות, הוא מוצא עכשיו את הדרך הביתה, את הזמן להתבוננות ולמודעות עצמית, להרהורים על החיים ועל ההתפתחות שלו. מתחיל באנפוף נמוך,
דניאל אזולאי פורש בשיר תסכול של קנאה-אהבה. אני קורא את דף המידע שנשלח עם ה שיר. זה המידע שאינו נועד למאזינים – רק לתקשורת. המידע החוץ שירי מדבר על שיר שעוסק ביחסים הטעונים של דניאל עם אחותו הזמרת-כוכבת אודיה אזולאי.
ארז "איזי" שרון עושה אנליזה עצמית, חושף חולשות, חרדות, איך הם "בנו" אותו כולל הבחורות ששברו ת'לב, ואחרי הכל לא עושה חשבון לאף אחד. איזי אומר שיצירת אמנות נובעת מאופי ומהלך חיים, מסדרת את המחשבות, ושהיא מקור היצירה בזכות ולמרות
למה מתכוון המשורר? מה מהות החלחלה (פיק ברכיים) שעוברת כליו. איך הוא ממשיך לרקוד עם חיוך בעיניים? ממה הוא רוצה להתנתק. מה דפוק במציאות שלו? על מה הוא לא נכנע? מהי "נגיעה בשמים" מבחינתו. אני מנסה לסרוק את לחציו של
תגובת הראפרים לשבת השחורה מגיעה בסערת נקם שנפתחת במוסיקה של סרט מתח עתיר קולות שמיימיים. סאבלימינל והצל צירפו ראשים זועמים כדי לירות ראפ דורש עין תחת עין. שאלת סוגרים: השיר הזה עלול להזיק לנו בהאג? לשמש עדות אצל מי שמחפשים
במקור השיר בו טונה אירח את נצ'י נצ' סימן נתיב חדש בהיפ הופ המקומי, שהולך ומתרחב לאוטוסטראדה. ה"מזרחית" מאוימת מסחרית. הקהל הצעיר עולה על הכביש המהיר החדש. לא עוד להיטי אינסטנט מופרכים, אלא ניסיון לספר סיפור בגובה העיניים, בלי לפזול
יאללה, תנו להם בדרבוקה, בואו לשמוח, נענעו ללא בושה. יש רווקות, יש אהבה, יש נישואין, יש חיים, יש גירושין. יש חגיגה. העיקר שניפגש בשמחות. הדג נחש הזמינו את עדן חסון לתת קולו הגבוה בשיר לכבוד הקלישאה. האהבה היא המנוע העיקרי
הדג נחש שירת הסטיקר אמני המוסיקה המקומיים כנראה התרגלו למציאות בה אתה יכול לצרוח, אבל שום דבר כבר לא יזיז. האידיאל שהמוסיקה תפתור כל בעיה נשמע היום יותר נאיבי מאי פעם, אבל לחגוג – ואללה, בכייף. אולי מהחגיגה תיפתח בסוף
"לא בורח גם אם בכל מייל שאני פותח/ מסתתרות חדשות רעות/ לכל מי שראה אותי צונח ונתן מבט שמח/ מצטער חדשות רעות/ אני נשאר בחיים". טונה פתח עם השיר הזה את הופעתו הראשונה בקיסריה בקיץ 2022. את דקת הפתיחה ניגנה
פרויד אמר: “אדם לא צריך לשאוף להעלים את תסביכיו, אלא ללמוד לחיות איתם – הם הכוח המניע אותו בעולם“. חן רותם (סגול 59) מוסיף את רוי שני כרמל (רוישה), ואת מאור אשכנזי, שניהם בוגרי קורס ראפ והיפ הופ שהוא ניהל
מאז פלסטינה תחילת המאה, שומדבר לא קרה. המעגל חוזר לאותו מקום. הבשורה המרה יותר: שום דבר גם לא יכול להשתנות. עוד יום של חול בארץ הקודש עבר, ונמאס כבר לקטר. את הכעס והעצב מלווים "הדג נחש" במוסיקה של שמחת חיים
זוהי גרסת ראפ עדכנית של יפתח דקל ויונתן קונדה לשירו של אהוד בנאי. שפכו כל מה שיש להם לומר על מהות הקיום של העם היושב בציון. אהוד בנאי כתב ל"אהוד בנאי והפליטים" שיר על עם כעדר ללא מנהיג סביב עגל
אני מוציא שני משפטים מהשיר הזה ויוצא להפגנה: "כשהאמת נהית טאבו הזמן נהיה ללכת/ אל תבכו אחים שלי זאת מהפכה והיא נושכת". עוד שני משפטים שמתכתבים עם התקופה? בבקשה: "איך כולם מרגישים אנרגיה משבשת / הרשת מטשטשת מורידה לי את
שאנן סטריט נכנס מהאולם, ירד במדרגות ההיכל ועלה לבמה לפתוח מופע הדג נחש, שיתברר בהמשך כאחת מהחגיגות הגדולות שידע היכל התרבות בת"א. מאותו רגע, הקהל על הרגליים, לא יתיישב לשנייה במשך השעתיים הבאות. זה הזמן להתעורר. תרימו את הידיים, תרימו
לצחוק? לבכות? נמרוד רשף מכניס אותנו לכסאח עם בת הזוג. מאבקי כוח, ריבים, מלחמות עולם בין בני זוג. מה יום מיומיים? למה להטריד את הציבור? במאמר מוסגר, נראה שהראפרים המקומיים לא ממש מנצלים את הז'אנר לאמירות פוליטיות וחברתיות משמעותיות. רשף
ירושלים – מה יום מיומיים? הדג נחש חושבים שעוד לא נאמר הכל עליה. ירושלים על ראש שמחתי, ירושלים על ראש התבאסותי. קבלו שיעור על מהות מערכת היחסים שבין האדם למקום. האם ירושלים היא כמו ברלין, לןנדון, פריז או ניו יורק?
מה, אנחנו הולכים שוב לבחור את הפחות/ הכי מושחת מהמושחתים? לא נשבר הזין? שבק ס' חוגגת הופעה בראשון, ובעקיפין מעלה את השאלה: מה נשתנה פה? ביידיש אומרים – גורנישט מין גורנישט. אותה השחיתות, אותם המושחתים, "תגנוב, תחמוד, שקר, תבגוד, תבעט,
החיים לא מסבירים פנים, אז נעביר אותם ללוקיישן של הסרט. רועי קורקין משחק על המטפורה הזו. החיים חסרי תכלית, נעולים בתוך תבנית, אין חדש תחת השמש, אז בוא נברח לסרט ונייצר דרמה. כלומר: אקשן! כאשר האדם מסתכל על החיים כעל
אני הולך מעט לאיבוד ביער המילים של הדג נחש, ומנסה להבין למי שייכת השפה הזו. את מי מייצגת, או שזו שפת סתרים שלא מייצגת אף אחד, אבל נועדה להרים את החגיגה, להביא את הדגים אל הבמה על צונאמי. בכל זאת
תשאירו אותו לרקוד לבד. למה? כי המוסיקה היא אובססיה נרקסיסטית ממדרגה ראשונה. גם אם יפסיקו אותה, ארקדי דוכין מבקש להמשיך להתייחד איתה, להשמיע את המוסיקה שלו, לרקוד אותה, כי היא הכל, מהות חיים, עולם ומלואו. יש בה הכל: מאין באנו,
ראפ – מדור התסכולים. ככה וככה רצה להיות – "למלא ת'מדינה בתוכן ובמלל", אבל המציאות טפחה על הפנים, שנים של אכזבה, ריק מתוכן כשאין לך אמירה, ממשיך לקווות, לבנות, אבל תשוקה בלבד אינה מספיקה. רגע אתה כאן, ורגע זה נעלם.
נצ'י נצ' (רביד פלוטניק) לוקח על עצמו את תפקיד החברה ששופכת את כל מה שיש לה להגיד עליו (האהוב לשעבר) ועל התקופה המחורבנת של אהבה כפוית טובה. את כל מה שיש לה להגיד – הוא אומר, כמו כדי להזדהות ולרדת
פעם קראו לו נצ'י נצ'. באלבום החדש הוא רביד פלוטניק. אין זכר לשם הבמה ההוא. אולי יש רמז מסוים בפתיח "גולם". נגמרה תקופת הביניים בהתפתחות. הזחל הפך שרץ מתבגר. פלוטניק מתבגר יפה ומרוויח ביושר את תעודת הזהות האומנותית המעודכנת –
מה הוא רוקד? מה השמחה? השיר הזה מוציא עוד פעם מנדב גדג' את הילד שבו. שר, רוקד, מכייף. על מה? הבחורה שלא שמה עליו. אוהבת להיות לבד כשבא לו עליה. גם מזארטי ופרארי לא יעשו לה את זה. מצידה שיבוא
מה היא הארץ אם לא העם שבתוכה? האם "קולטורה" מייצגת פלג מסוים? את השפויים? – יכול להיות. זה אינו בדיוק שיר מחאה, אלא סוג של "ארץ נהדרת" מעורבת הטפה, שמנסה להכיל מצד אחד את כל הביאוס שמתנקז לסלון בשישי בערב
מספרים שתקופת הקורונה הניבה יצירות מופת מכותבים ומוסיקאים שנאלצו להיכלא בין קירות בתיהם. שנוריד ציפיות? אני מקשיב לחדש של גיא מר, והוא נשמע כמו ברירת מחדל. מה אומר? המצב יצר את המקצב, נותן למנגינה להשתחרר, צריך ללמוד להסתדר וגםזורק משהו
המשורר דוד אבידן איחר את עידן ההיפהופ. הוא היה חובר בשמחה לז'אנר הזה, שבו הדיבור תופס מקום מרכזי. שאנן סטריט מנסה להעלות את הנרטיב האבידני על נתיב היפ הופי רוקיסטי ומצליח לשמור על טון, שאבידן היה ככל הנראה חותם עליו
ליאל ארבוב לא רוצה לחפור, אבל חופרת חבל"ז. היפ הופ הוא מסגרת שמאפשרת לברבר. ליאל מודעת לחולשה. הולכת עד הסוף במודע. מעבר לברבור, היא רוצה לומר משהו על עצמה ומבקשת ממי שמולה (פסיכולוג) "לרשום". ברשימות שלה – גדלה עם כפית