ב"לא נודע" שר דני סנדרסון: "אין לדעת מה יהיה/ אין לדעת מה נראה/ כל אחד מרחק מודד/ מהיכן שהוא עומד". מהמרחק שבו דני עמד בפארק – לא ראה כלום. דמיין קהל בבית, בסלון, במטבח. לכל היותר שמע צרצרים מוחאים לו
המוטיבציה לרַגֵש היא כבר חלק מהסטאר קוואליטי שיש לעברי לידר בכמויות גדולות. אני מדבר על ביטחון בימתי, על "פרפורמרינג", על תקשור עם קהל באוריינטציה של תן להם כפי יכולתך, הכי בלתי אמצעי במינונים נכונים של סיפור אישי ושואו. אלא שהפעם – לא
עם ישראל מתרגל להופעות בסלון. זאפה לייב בפארק הירקון מול מושבים ריקים. צלמי הוידיאו הם הקהל. עידן רייכל שפתח את לייב זאפה מול שולחנות ריקים בגל הראשון, התייצב אחרי שתי הופעות מול קהל (בקפסולות) למופע סולו – ללא קהל לקראת
הקורונה שברה לחלוטין את שגרת חייו של המבקר. הניסיון לחזור לשגרה הזו – נתקל בקשיים. אני מבין את הצורך הדחוף. מצד שני: מישהו לוחש לי כל הזמן: אתה חייב לשמור על בריאותך. קפסולות? לא בא לי בקפסולות. מה עושים? חוזרים
אתם חושבים ששלומי שבת הרגיש בריק של זאפה אחרת מאשר במלא של קיסריה? ממש לא. הוא הצליח לצמצם את ההופעה הרגילה שלו ל-29 דקות ו – 14 שירים, מופע שהכיל את מלוא התמהיל במעין מחרוזת, שהתחילה מ"בראשית עולם" עבר דרך
לכל הזמרים זאפה בסלון – זה הרצליה, אביב גפן קיבל את זאפה בסלון בשוני בנימינה. הוא הבין כי האמפי הצפוני טוב לו יותר מהחלל בהרצליה, גם במצב שאין קהל. יש משהו קסום להיות פה, אמר לפני ששר את השיר הראשון
רדבנד הביא לזאפה הריקה שתי מאמיות לאומיות, שפעם בעבר הרחוק היו הכוכבות הנולדות במקומותינו, וכיום שתיהן זמרות ליגת על נפלאות, שמנהלות קריירות יצירתיות עוצמתיות. בסלון, בימי קורונה, הן הלכו קו הקאברים שרדבנד מוביל. באוריינטצית הריאליטי מוסיקה, הדו קרב הסתיים בנצחון
אמיר דדון הגיע לסלון שלי טעון אמוציות. עבר את המסך הישר אל אזורי הרגש. במבחן ימי קורונה לזמרי ישראל – הוא זוכה לציון גבוה. זמר של מצברוח מלנכולי. קול קודר, שמגיע מתוך הפנמה של מילים. אתה מאמין לטון שמכיל כאב,
הקונספט של זאפה בסלון בימי קורונה הוא מיינסטרים של הרדיו המתיידד. 25-30 דקות של תנו להתרגש בכורסה, לא להירדם. חשבתי להוציא את המבקר שבי לחל"ת, אבל הרגלים קשה לשנות. שירי מימון לא עשתה לי את זה. אין כאן אכזבה. יש
שרית חדד פתחה בסולו מלודיקה לפני שפצחה ב"להרגיש אתכם מרחוק" ללחן טורקי עממי. מסלסלת בטון מדוכדך וממררת "היכן הצדק בעולם/ מה שהיה לי נעלם / ישבתי לי בביתי/ והכאב סגור איתי./ רק שתדע את האמת/ מה שהיה מזמן כבר מת/
"הערב הייתי צריכה להופיע בהיכל התרבות", אומרת מירי מסיקה לקראת סוף ההופעה נטולת הקהל בזאפה הרצליה, שמשודרת לסלוני ישראל. היא סיימה ב"שיר תקווה" של מיכאל וקנין ושמעון בוסקילה. תחושת הריק בזאפה גרמה לה לסוג מבוכה, שלא רואים אצלה בהופעות הרגילות.
את "מוניקה סקס" אני פוגש מדי כמה שנים בבארבי. החבורה כבר מסתמנת כלהקת אין קץ. חוזים לכל החיים. פתאום הם אצלי בסלון. הנגיף והבידוד גררו אותם לזאפה מיותמת הקהל. בואו נצא מנקודת הנחה, שמופע רוק בלי קהל הרבה יותר בעייתי
זאפה בסלון? מתרגלים למציאות חדשה. לא קרה לי בכל שנותי כמבקר מוסיקה, שלא ראיתי לפחות שתי הופעות בשבוע. אני עדיין ממשש את עצמי. ואולי זה רק חלום? מוציא אוכל מהמקרר ומתיישב לראות רוני דלומי. התרגלת לסעוד חצי שעה לפני הופעה?
