זהבה בן

זהבה בן שרה מייחלת  להווה ועתיד מושלמים על בסיס אידיאליזציה של העבר. הכותבים "גנבו" לה את "חיבוקים של פעם" מ"אהבה אסורה" (1998). התרפקות על כך ש”פעם הכל היה טוב" גורמת  להרגיש שההווה מחוויר בהשוואה. זיכרונות נעימים יכולים להיות מנחמים  –

להראל סקעת חייבים לספק שירי רגש גדולים כדי להפעיל את הטווח האמוציונאלי שלו. מי שעשתה את זה בכישרון היא קרן פלס. תפרה לו להיט נצח. איך אישה כותבת שיר געגועים כזה לגבר? המוסיקה – שקטה, שנסונית, רומנטית לאללה. הוא המדוכדך,

סחבו את זהבה בן לרחבת המימונה עם המופלטות, המתוקים, ראש העיר והקצב המרוקאי. תרבחו ותסעדו . המסורת מנצחת. זהבה בן בתוך עמה היא חיה. לוקחים מרכיבים של מוסיקה מרוקאית ויוצרים שעטנז שנשען על כל מה שיגיע לחאפלה. סוג של חנופה

אחד הלחנים היפים ביותר ברפרטואר של צביקה פיק מושר  בדואט עם זהבה בן.  בחלק הראשון, זוהי בן סולו באינטרפרטציה שלוקחת את השיר לכיוון אחר, אישי, מיוחד, מדוכדך אליו נשזר צליל הכינור המסולסל, ואז נכנס פיק ומחזיר אותו לגרסה המוכרת. בגרסת

מושיבים את זהבה בן  עם אהובה מול השקיעה, מורידים ממנה דאגות, מוציאים אותה לרחובות לשטוף עינים. את האהבה הזו שלה אי אפשר "לסכם באלף מנגינות" (לסכם במנגינות? הייתי מחזיר לכותבים לשפץ). למה פחדה בעבר לאהוב ועכשיו הכל השתנה? האם אלה

אז מה עושים עם כל האהבה, שעברה דרך פתלתלה עם הרבה דמעות? זהבה בן מציעה "לזרוק הכל לים", לכתוב שיר ולצרוח אותו בעיר. לזהבה בן אין שום בעיה להפעיל את סלסול הרגש המאונפף שלה על טקסט אקראי ומופרך.  נכון, יש

כמה פשוט לכתוב על אהבה – מהסוג ש"כבר לא מוצאים".  כדי להכיל אותה, עליך לחוות אותה. כלומר את מסלול ה"שוב בורח שוב חוזר" ואיסוף השברים ופיסות החיים. עידן רייכל הופך את מכלול החוויות למנגינה. זה הסיפור שלו – המנגינה. היא

כמה באמת טורדת האמא שלו את מנוחת אהובתו? כל השיר הוא נאום שלה, מה עליו להגיד לה (לאמא)  על מה שקורה ביניהם. בואו נצא מהנחה, שהאהובה גילתה שהיא הולכת לאיים על מקומה של אמא בחייו של הבחור.  אלא מה? היא