האהבה הזו היתה יכולה להיות מסוערת. אבל היא נשארה מיותמת ללא סיכוי. ברטרוספקטיבה היא מעלה הרהורי ספק. "ואולי לא הייתי שם לאהוב" . הגבר הוא זה שבא והלך, שאולי הרחיק לכת בקשר ("אולי הלכתי רחוק") אבל שלא ידע לאהוב אותה
תתפלסף מעט, תתחרז מעט, תן למחשבה לזרום. נסה הגנות נגד הסוף. יש לאיתי בורג איזה הגיגון מגן על החיים שאומר: בואו נבין לאן אנחנו הולכים. עדיף לחיות כל יום כאילו היה היום האחרון. אל תבקשו מבורג עצות מעשיות. תסתפקו בגחמה
ניכור, סרקזם, פאראנויה. החיים העירוניים הופכים אותך לתלוש רגשית, לרדוף ומפוחד. עמית שקד מנסה להביע את תחושת הביאוס בטון כפול: קר ומנוכר בתיאור המציאות (No (highs and no lows In a sea of honey ובטון דרמטי בקטע של "אנשים רוצים
האפוקליפסה של ג'וני שועלי נשמעת כמו תסריט אימים של סרט אסונות הוליוודי, המציג חורבן כללי. על רקע זה מגיעה תהיה אישית: שועלי שואל שאלות בסיס שכל אדם שלישי שואל אותם בשלב כזה או אחר של חייו: "מאין אני בא לאן
"יאמאטאט" הוא ה"יאמאן בלוז", רביד כחלני (שירה), פוגש את הצמד חיים לרוז ואלון אמאנו להכנת תבשיל אפרו-קריבי-גרוב-ימני לאלבום Desert Groove. במטבח היו איתם עידן רייכל באקורדיון, יוסי פיין – בבס, קותימאן בקלידים. מה זה? לוקחים פסוקים מן התפילה ("עושה שלום
חסר להפרויקט של עידן רייכל שיר? אני בספק. אבל למקרה שחסר, אני ממליץ לרייכל על הימני-קופצני השמח הזה. רייכל הרי מכיר את רביד כחלני משירותו בעבר במסגרת הפרויקט. שיגייס אותו לעשות מילואים. אבל למה לא ללכת על הצעה יעילה יותר:
טון מדוכדך מספר סיפור על יחסים, למעשה "סיפור רע" של דחייה- משיכה. אני נתקל לא מעט בנרטיבים המלנכוליים האלה, כמעט ז'אנר של טרובדורים עירונים שיחסי הבינו-בינה שלהם עולים על שרטון, שרים ומנגנים דכדוך. נוסע, עוזב, נמשך, שותה. צרות אישיות. המוסיקה
