יובל בנאי מגיש מסמך ייאוש על חיים בארץ אוכלת יושביה. זו לא רק מחאה בעלת סממנים פוליטיים ("דם ואדמה מזה אני בורח/ לא יוצא אל הקרב שאין בו מנצח") . יש כאן מפח נפש, אובדן תקווה, תוהו ובוהו. ארץ של
גילוי נאות: יש לי חולשה לא קלה ללהקת 40 השנים שחלפו מאז הוקמה, לא גמלו אותי. מי שבא לו לנטוש את הכתבה כבר בשלב הזה – אין בעיה. נטוש בעוד מועד. עכשיו, כשנשארנו, אני והמעריצים הותיקים עם הצעירים לבד,
מהשירים הדרמטיים המצמררים של יובל בנאי. השיר נכתב כתב בעקבות חלום שיובל חלם. בזמן מלחמת לבנון, בנאי היה מפקד בסדיר. גילי ופרנקו, שמוזכרים בשיר, היו חיילים שלו. יובל כמו גם חלק מחברי משינה היו חיילים בחיל התותחנים. יובל בנאי היה
משינה בוחרת לחזור עם מכתב האשמה של גבר לבת זוגו, שיכול לשמש גם מסמך בתיק גירושין. הכותבת היא עמליה רוזנבלום, אשת מלחין השיר וסולן הלהקה – יובל בנאי. הדברים קשים: "מכאן אני יודע מה שידעתי הוא אמת/ וזה עצוב אבל
ארבעה ימים אחרי שראיתי אותם בבארבי במופע חגיגי, אני מקבל את הדיסק שלשמו הגעתי לבארבי – "משינה אנפלאגד" ההבדל? ההופעה בדי.וו.די הוקלטה לפני 4 שנים, חורף 2008 ברידינג 3. בטח תבקשו – מצא ההבדלים. השנדלירים של בארבי מאוד מצאו חן
שלומי ברכה כתב על מצב של הישארות מהצד. אתה לא באמת רוצה או יכול להיות מעורב, כי במילא לא תוכל לשנות את המצב: אלפי שכירי הרכב שמתכנסים בתוך מסגד מדברים עליך ולא איתך. אתה לא ממש רוצה להצטרף למי שטוען
פרפרזה על "למה לי פוליטיקה עכשיו" של משינה? יובל בנאי רצה לכתוב שיר מחאה על מי שאינן מאמינים למילה שהם אומרים, אבל בגילוי נאות הוא אומר: "אני לא נביא זעם גם לא זאב בודד הם חושבים שהם מכירים אותי אבל
וידויו של יובל בנאי בעידן קורונה וזום. האיש שיש לו המילים והמנגינה – הנשק שלו ליום של צדק אמיתי – מרגיש בינתיים כדור בלי כתובת, בועט לשער ריק, יורד להגנה. הרכבת לא עוצרת בתחנה שלו. בינתים, גם כשהכל מתהפך –
השם "מפלצות התהילה" אינו מתקשר לתכנים של האלבום שנחשב לאחד היותר נועזים של משינה לזמנו, אוריינטציה של רוק אמריקני סיאטלי גאראג'י. סיינס פיקשן, עולם אגדות ביזארי והזוי, יוצא מהמציאות המאכזבת. אלבום של תהיות והזיות. שירים על מצוקות ויאוש, ניסיון להגיע
13"פרויקט מיוחד", הוגדר הדיסק בחוברת שנמסרה לעיתונאים. יוסי בנאי (שאחרי מותו) בטח מחייך. אילו יכולתי לראיין גם אותו (בנוסף ליובל, לאהוד), נדמה לי, שהוא היה אומר משפט כמו: "אני לא מרגיש פרויקט. מצד שני, זה בסדר מה שעושים עם השירים כי אני לא אוהב
"טיוטה להספד" נכלל בספרו של דוד אבידן "שירי לחץ", שיצא לאור בראשית שנות ה-60. אף על פי שעוד לא היה בן 30, המוות כבר נכח בין דפיו ומלותיו. ב-1989, שש שנים לפני מותו בטרם עת והוא בן 61, הקליטה נורית
משינה חדש הוא ציפיה לאלבום של להקת-על מקומית, כלומר – רף גבוה. שלומי ברכה ויובל בנאי הם צמד יוצרים, שאינם שולפים מן השרוול. כשהם מחדשים – יש להם בדרך כלל מה להציע. לכן – הציפיה. האלבום רובו – במצברוח מלנכולי,
בהדרן הגיע "החומר החדש", שיר שפותח את האלבום החדש של משינה "מתים, שרים הולכים", שיר איטי, אפלולי, בלדת רוק נוגה על השוני שבינו ובינה. הדובר עף למקום רחוק עם "החומר החדש", שזורם לו בראש, היא רוצה הכי קרוב את הכל. היא צריכה תקווה. הוא
השמיעו קול, מבקש יובל בנאי. בואו נחדש את המחאה – בשביל מי שנשאר, למי שהוא זר, בשביל אלה שכבר מתים, לחברים שעוד מעט הולכים, התמימים המעטים. הנקודה היא שככל הנראה, לפי המצב, גם אם נשמיע קול, זה יהיה קול קורא
עמותת חברי "משינה" בתקליט חמישי. השידוך הזה בין שלומי, יובל, איגי, אבנר ומייקל מבשיל לפירות מאוד טעימים. תקליט שהמשיך להתנגן אצלי בכייף ובנונסטופ. זה אלבום של "תסריטים". גם נושא המוות עומד אצלם על תקן תסריט פוטנציאלי לוידאוקליפ, אבל זוהי בדיוק
"והאמת", שר שלמה ארצי יחד עם ישי ריבו, "שאין אמת אחת", אבל האמת היא ש"את יחידה, ואת היופי והעצב". בארבעה עשר שירים חדשים חיפשנו את "האמת" של שלמה ארצי. האם יש יותר מאחת? יש אחת, שאין לערער עליה, שהוא ממשיך
תקראו את ההקדמה של יובל בנאי בפתח חוברת הדיסק. היא כנה, מעניינת. מרתקת. מספרת את סיפורו החל משנות השבעים בשורות קצרות, זרם תודעה שמכיל כמעט כל מה שהוא יובל בנאי. החיפושים, האהבות המוסיקליות, ההצלחות, הכישלונות, המאוויים, התסכולים, המשברים. אחד הסיפורים:
"אייל גולן קורא לך", נקראת תוכנית הכישרונות ב-24. התייצבתי וכעבור רבע שעה ביקשתי להשתחרר. למה? כי גם כתוכנית ריאליטי – זה משמים. לא מעניין, חסר ברק. השופטים – ראשים מדברים מעט חלולים באנדרסטייטמנט. לאייל גולן עצמו – אין מה להגיד/לבשר
זה שישב לידי המהם-זמזם-זייף את "אהבה בת עשרים" ששרה קורין אלאל. לא חבל להרוס? נכון שהתכנסנו לשמוע שירים יפים ששר יוסי בנאי, אבל, אדוני, זה לא ערב של שירים ששרים עם שירונים, בא לי להגיד לו, ואם הייתי פחות מנומס הייתי
צליל האקוסטית ב"בחצר של אלינור" מבשר על משינאי לשעבר שמתיישב לספר סיפורים ולנגן אותם סביב למדורה. אני זוכר יובל בנאי של פארקים טעוני וולטאג'ים. והנה: זמר עם בחצר האחורית. פולק סינגר ששר "לפעמים החיים הם יפים בלי להסביר בלי דימויים". ועל "הכפר
