אילו הייתי יועץ אומנותי של גילי ארגוב, הייתי מציע לו לוותר על השיר הזה. סיבה: דוחפים לו פסיכולוגיה באגורה על כביכול הקשר הטראומטי בין ילדות לבגרות. את הסיפור של גילי ארגוב אין מי שלא מכיר. אינני פסיכולוג, אבל אני יכול
גילי ארגוב עושה שימוש בטקסט אקראי קצר כדי לגעת בסיפור חייו. הניסיון לעסוק בהצלחה, בכישלון, בילדות וגם ב"מהות החיים" שטוח ורופף. המשפט המרכזי – "הילד שבתוכי שפורץ בבכי" נשאר מיותם, חסר פיתוח ועומק ואינו חובר בקשר מהותי להבנת "מהות החיים".
וידוי שאומר: ואללה, גיליתי שאפשר להתגבר על צרות ומועקות, להילחם, לפרוח, בכוונה גדולה, בלב טהור, באמונה, לקבל את הטוב ואת הרע. טובים השניים למבע רגשני רווי קלישאות על השתקמות. אני בעד (במיוחד בשביל גילי ארגוב) גם כשזה נשמע יומרני, לא
