אחרי אחד מאשפוזיה בבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה שבירושלים כתבה המשוררת יונה וולך את השורות: "מה שיכלתי כבר לא יכולתי לעשות מהתחלה,/ מה שיכלתי לעשות לפני כן נמחק, שכחה/ אפשר לחכות ימים עד שזה יחזור". לימים השתנו השירות והפכו לשיר: לֹא
ה"שם יש" לפי יונה וולך – כמעט משב רוח נוסטלגי. המוסיקה לוקחת את המילים לנופים מעוררי געגועים משנות השבעים. ה"קצת אחרת" הזה. המנגינה והשירה חוברים למרחב צלילי של אווירה טהורה. שם טוב לוי "מצייר" את סיפור התשוקה הסקרנית של וולך במוסיקה, שניסתה
איזה הבדל בין גרסתה של יפעת בר סלע ל"זה הגשם" של יונה וולך ובין הלחן של רן עפרון והביצוע המוכרים של נורית גלרון! יונה וולך עוסקת בפער בינה ובינו מנקודת מבטה של אישה, שחשה שהשניים מתעלמים מהרגע, שזה קורה. שניהם
עלמה דניאל מחזקת את הנרטיב שלה באמצעות שיר של יונה וולך. המוטיב שמוביל הוא סכר. סכר נועד לחסום נתיב מים כדי לשלוט בהם. החיבור בין השירים מעיד על חשש. המטפורה נועדה להצביע על מצב כאוטי ואנדרלומוסי שבו "הבדידות מציפה". הסכר
נורית גלרון מתעדכנת לקראת מופע לציון 30 שנה לאלבום "משהו בלבבה" (1986). המעדכן: רונן סאבו, מוותיקי סצנת הרגאיי-היפ-הופ-גרוב המקומית, המוכר מהצמד "סאבו וקותי". מתבקשת השוואה לגרסה המקורית בהפקת אילן וירצברג. הצליל עודכן, אבל האם גלרון שודרגה? בכך אני מטיל ספק.
שם טוב לוי "מצייר" את סיפור התשוקה הסקרנית של יונה וולך בלהגיע ל"שם". הצלילים מזכירים מהלכים מלודיים מורכבים משירי משוררים שהלחין בעבר. יונה וולך כתבה על ניסיון לגעת / להגיע למקומות רחוקים-הנחשקים נסתרים. היא מעלה אפשרות של עולם אחר: "שם יש
חוטים נשזרים בין משוררים ומוסיקאים מבלי שנועדו להישזר. חלק מהצלילים אומרים – נועדו. והמשוררים? הם כבר אינם יכולים לתת הסכמתם, לסרב, לחוות דעת. המוסיקאים? מה רוצים? ליצור את השירים מחדש? להשיב אותם לחיים? לתת להם חיים חדשים? כל התשובות נכונות? ההרכב
