היא פתחה בשיר על מפגש מעורר תקווה ונטול סיכוי על ילדה זנוחה ברובע נידח אי שם באזור הדמדומים של התודעה. לאורה ריבלין נמצאת בנתיב סיפורי מוזיקלי, קול נמוך מחוספס, טון אפל. קצב הליכתה. גיטרה סהרורית מצטרפת. חמישה נגנים מאחוריה ומצידה.
נועם ענבר וימי ויסלר מציעים תיאטרון רוק הזוי, מוטרף, מאוד לא עממי שהטיש הגדול אם לא יקיא מהבילויים – בטח יתחיל בלעדיהם. "באב אל וואד" שלהם הוא תירוץ. למעשה, אנחנו בטיסת התרסקות מוטרפת. והדובר שלהם צודק: הבילויים לא התכנסו כאן
השבוע נזכרתי בשיר המקפיץ, אחרי ששמעתי קאבר מוצלח בשוק היווני בשוק הפשפשים. הצלילים עברו 200 מטר עד שהגיעו לחלוני. ירדתי ביררתי זהות: רועי דרור (הזמר) ולידן סוזי (הגיטריסט). ביקשתי ביצוע חוזר וקיבלתי. אל תנסו לעשות גוגל. הם לא שם. עד שיגיעו, נבלה עם
ליאורה ריבלין מנסה להפוך פסיפס של הרהורים, זיכרונות אישיים, חלומות, כותרות בעיתונים, כל מה שמרכיב את ההוויה שלה – לשירים מולחנים. אחרי ששמעתי 15 שירים, אין לי בשורות על זמרת חדשה שנולדה. היא מספרת-שרה על הורים שהתכווצו לשטרות בארנק, על
