אחרי עשרים וחמישה שירים עלתה ג'וזי כץ לבמה לומר דברים. אנחנו בסיומו של מופע מחווה למי שכונתה "הגברת הראשונה של הרוק הישראלי". הפקה מיוחדת של היכל התרבות ת"א לפסטיבל חורף 2023. ג'וזי, 82, התרגשה מאוד אחרי מצעד הזמרים שהצדיע
כששומעים את "כלניות" המיתולוגי במקצב הבוסה הקליל ובקולה הריחופי של יעל קראוס (משהו בין אפרת גוש למארינה) – עולה שאלה אחת: איך לא חשבו על זה קודם. העיבוד של מיכאל פרוסט מתנה אהבים מחודשים עם הקלאסיקה הישראלית הזו, שהתקבעה לה
גם אם תעשו repeat לשיר, תתקשו להצטרף ליעל קראוס. היא מרחפת בספירה משלה. אין כאן מנגינה לשירת יחדיו. בקליפ, יעל מביטה השמימה בתקוווה למצוא את נקודת החיבור הרוחנית-נפשית של עם מושא אהבתה. יותר שם מאשר כאן, מרחפת באווירת הזיה יותר
יעל קראוס היא מסוג הזמרות המסקרנות, שאתה מחפש לשמוע אותן, אבל הן נעלמות, מתגלות ושוב נעלמות. הנה רגע של גילוי מחדש: אין בו זריחה של עלות השחר אלא דמדומים של ערב. איטיות של חלום בסלואו מושן. לא שומעים את הגל
אני מכיר לפחות מבקר מוסיקה אחד שהגיע לחולון חמוש בווריאציה על הקלישאה – אלביס התהפך בקברו, יצא החוצה ומיהר לתיאטרון חולון כדי להפסיק את המחזה המביש, כאשר על פניו מבע מיוסר האומר: למה התעללתם בי. אז ככה: הבשורה היא שהקלישאה
איך אומר השיר של יענקל'ה רוטבליט: "כולם היו בני/ כולם יצאו על תנאי/ כולם כעת שרים ביחד" ובאמת איך שכולם שרו יחד בסיום הערב "זמר נוגה" – כולם בניו. איך שהגלגל הסתובב לשמוליק קראוס. גם הדור הזה של הזמרים שרים אותו
