תופעה: יוצרי שירים, שאינם המבצעים שלהם (סינגר-סונגרייטרים) מופיעים במשבצת שהיתה שמורה תמיד למבצעי השירים. ההבלטה הזו מוצדקת כביכול כשמדובר ב"פרויקט", אסופת שירים שכולם נכתבו ע"י היוצר. במקרה הזה – "באוניברסיטה של החיים" של ארז ברזוליק, אי.פי בן חמישה שירים. מבצעות
ליבי כבר לא. משה פרץ ועברי לידר אהבו את הפרשנויות השקטות שלה לבלדות. שירי מימון התעקשה על "הפצצה" או כפי שהתנסחה: "רציתי שתפציצי". לא התייחסה לשירה, לביצוע היפהפה של As Tears Goes By. השופטת שירי לא הסבירה מה בדיוק המטרה בהפצצה
השופטים התפעלו מהביצוע של דניאל יפה ל – End Of Time של ביונסה. עברי לידר נסחף בסופרלטיב: "את הזמרת היחידה בארץ שיכולה לשיר ביונסה". אני לא חשבתי על ביונסה אלא יותר על ההעמדה והעיבוד הבומבסטיים שהאפילו על הזמרת. עברי לידר,
השאלה שהשופטים שאלו לאורך הפרק: "האם זה מספיק לשלב השידורים החיים"? ברור שהאודישן הבודד על מדשאות הווילה אינו יכול לספק תשובה. בהדחות הפעם, נדרשו השופטים להתייחס לכל האודישנים ולהגיע להחלטה. אם לתת ציונים לשופטים לקראת ההופעות החיות, שירי מימון –
איזה ביצוע הרביצה ליבי ל – I'm Going To Town של רופוס ויינרייט! הדיוק, חלוקת האנרגיות, המינון הרגשי. העוצמות הפנימיות. לא רצה לפני השיר. פורטיס, שמכיר אותה עוד מימי "פינגווין", התרגש. אבל הוא צריך לשחק אותה שופט. יצא לו משפט
אני פונה ליוסי אליאס, העורך והבמאי הראשי של אקס פקטור ישראל. אנא ממך. די! הפכת את התוכנית לריאליטי דביק, מנג'ז, על סף הדוחה. בלגן אחד גדול של סיפורי מאחורי הקלעים שאמורים לסחוט דמעות, דילוגים לרגעים טריוויאליים מתים בשולחן השופטים בנימה
גם הטריקים והמניפולציות להעצמת הסקרנות והמתח כבר אינם עוזרים להפיג את השעמום, שנמתח ונמתח, כאילו הצופה צריך לעבוד שעות נוספות וגם לחטוף אינספור פרסומות. "מחנה האימונים" הזה מייגע ברמות. דוגמא: עברי לידר החליט שעטרה אבו ומזלי ימין "יושבות על אותה
את/ אתה לא נראים כמו שאתם שרים, אומר השופט/ת למתמודד/ת באודישן. זה קורה לא מעט. גם הדיבור של המתמודד שלפני השיר מטעה. מגיע ביישן, כובע עם פומפון, מספר ברעד על אהבה נכזבת, ונראה כמו מי שעוד רגע מתמוטט, ואז הוא
קולו הגבוה של ליבי שר מנגינת אהבה חורפית. יש כאן על רקע סוף הסתיו – עלים ש"עוזבים הכל", פרחים ש"סיימו לנבול", "ענן שומר מעל". מי אמר שהדור הצעיר של הכותבים חסר נשמה רומנטית? תגידו מוסיקה אמצע דרך מלודית שמרנית כולל
היו שנים שלא החמצתי פסטיגל, גם כשהוא נקרא "פסטיבל הילדים". לא שהייתי מאוהב במוסד הזה. לעיתים שררו בינינו יחסים לא ידידותיים, אבל תפקידי כמבקר בעיתון חייב. ידעתי שכל דצמבר בשנה, אין ברירה אלא לצאת לכיוון היכל הספורט בחיפה, לפגוש את האימהות עמוסות הילדים
