"סוף עונת התפוזים עם ניצה/ דבש ניגר מריח הדרים/ ניצה מחלון חדרי הציצה/ את חושי הקיצה.. / ופתאום זרועות וצווארים" על הטקסט חתום מאיר אריאל. לחן: שלום חנוך ואריאל זילבר, השניים שהובילו הרכב, שהביא רוקנ'רול טרי, רענן, אנרגתי ולמלהיב לתרבות המקומית.
להקת תמוז עלתה מן האוב 40 שנה אחרי ששמעתי את ההופעה האחרונה של ההרכב בצוותא ת"א. שיר חדש? אלבום חדש? חס וחלילה. כששלום חנוך ניגן שיר אחד בלבד מאלבומו החדש "זום" בחלק הראשון של המופע הכפול, יכולת להבין כי גם
היסטוריה, מיתולוגיה, פנתיאון. מילים של עיתונאים. במוסיקת רוק זה עובד. תגידו "תמוז" – ויש לכם את כל המטען הנ"ל על הרכב אחד. חייה של הלהקה לא היו ארוכים (רק שנתיים) אבל היא זכתה לאריכות ימים בדברי ימי הרוק הישראלי. ארבעים
יש ימים, שאתה מתיישב ליד התופים מאחורי שלמה ארצי וחושב. גם לי יש מה להציע. קחו, למשל את On And On. רינגו סטאר היה מת לספק שיר כזה לביטלס. מאיר ישראל התקרב כאן לביטלס כפי שמעטים התקרבו. כמעט חשדתי בהעתקה.
קולו של אריק איינשטיין מצטרף לקולו של מאיר ישראל במיקס חדש לשיר ישן. הקצב והמנגינה אומרים תחושה של אחרי הכל ולמרות הכל – רוצה אותה. עונות השנה חולפות. אבל משהו בכל זאת אינו מתחלף. אולי אינה יודעת, או אינה רוצה לדעת, אבל
