המופע שבשבילו עושים פסטיבל פסנתר קרה-התרחש סביב הכישרון הבלתי נלאה העונה לשם מרינה מקסמיליאן בלומין, שקיבלה לנהל מוסיקלית ואומנותית ערב של זמרות שרות ערן צור עם איה כורם, אונילי, וטל גורדון. המוכשרת הזו בת העשרים וקצת מבינה שלפסטיבל פסנתר עם יומרות צריכים להגיע עם
הזוהר הנצחי. כשהוא יזהר, גם היא תזהר. רגע של חסד, של טוהר מחטא, עדיין שמור בקופסה, רגע שגם כסיל עיוור יאמין בו. המוסיקה של מארינה. הקול הגבוה המתכוון והמשתוקק של אנחל בונני – מביע את ערגתו ל – one eternal
מארינה מגיעה לקברט. טובה גם בזה. בקברט יש אלמנט קליל של בידור, שאפשר לקחת למקומות שונים. מארינה בחרה לקחת את הלחוץ והכואב ביחסי בינו-בינה לקלילות המחויכת. את המלחמות שלה מולו, הופכת מארינה לניג'ז משועשע-עליז עם קמצוץ סרקזם. הקצב הזה, התיאטרליות, קריצת העין,
הו, מארינה. אני רוצה עוד פעם את ההופעה הזו. אולי הייתי מוריד את הקונסטרוקציה המדהימה מהראש שלך. למעשה ובמחשבה שניה – נשאיר אותה. גם הייתי משאיר את שמיכת הטלאים הזו שהופכת אותך באמת לאיזושהי אימא רוסיה. אני בטוח שלא התכוונת
