קשה לחשוב על הפעם האחרונה שבה בחרה להקה לפתוח את אלבום הבכורה שלה עם פתיח תזמורתי. אבל ככה מתחילה הופעת הבכורה של "מסיבת ארוחת הערב האחרונה": כלי נשיפה וכלי מיתר וצליל נבל מייצרים את האוברטורה. זה כל כך גרנדיוזי, שאפילו
טל גורדון שכתבה את המילים של השיר, מספרת שמאז שהחלה לכתוב טקסטים, היא כתבה בלשון זכר=גבר. הסיבה? ההשפעות המוסיקליות שלה הגיעו מעולם של יוצרים גברים. מאחר שהשיר הזה נכתב מלכתחילה בשביל גבר, היא התענגה לכתוב את השיר שיוצא מפיו של
הציון הממוצע שהאלבום הזה קיבל אצל המבקרים עומד על 60. הטענה הרווחת היתה כי חבורת הניאו פולק הזו ממחזרת עצמה כדי להפיק עוד להיטים מחניפים להופעות איצטדיונים. בחודשים הבאים חברי מאמפרוד ובניו יצחקו (על המבקרים) כל הדרך לאיצטדיונים. השבוע מגיע
השורות נכתבות בשעה שג'סטין טימברלייק מופיע בסופרבול. האם הוא זקוק לאירוע כדי לתת פוש לאלבום החדש Man of the Woods? סביר להניח כי האמריקנים ירכשו עוד כמה אלפי אלבומים מהחדש כמו טייסים אוטומטיים, עוד בטרם האזינו ממש למה שיש לו
נסו להשיג כרטיסים להופעות של הלהקה ממנצ'סטר. האחרונות היו סולד אאוט. אולי זאת הזדמנות להביא את ההרכב לכאן. למי שאינם מכירים – האם להתחיל בדה בסט אופ? בואו נשאל את זה אחרת: כמה עשו הכרה עם לאונרד כהן באמצעות המובחרים
שישה מעשרת הקטעים הם עיבודים של עומר פארוק טקבילק, נגן הניי והבגלמה התורכי/מצרי, לשירים ערביים, טורקים וארמניים מסורתיים. יש בדיסק משהו מהפולקולר האזרי, גם מיסטיקה פרסית. השיר "יאלל" מוקדש לאום כול תום. טקבילק לוקח מסורת של שירים סופיים והופך אותה קליטה.
השפעתו של נט קינג קול על חייו ועל המוזיקה של גרגורי פורטר אולטימטיבית, עמוקה מאוד, חלק מזיכרונות ילדותו המוקדמים ביותר. "הוא היה יחיד מסוגו. הוא השאיר מוסיקה נהדרת, עד שאינך יכול שלא להיות מושפע ממנה, מאותו גוון קולי יוצא הדופן,
יש עדיין מי שיטען שדיוויד גילמור הוא גיטריסט הרוק הגדול ביותר כיום עלי אדמות. אני שונא סופרלטיבים, אבל גילמור הוא באמת גיטריסט ענק. מישהו כינה אותו "האדמירל של ה"ספייס רוק", ז'אנר של תחילת השבעים שבו בלטה בעיקר "פינק פלויד". קחו
אחרי ארקייד פייר, הנה עוד אלבום שבוע. אנדי האל (Andy Hull) הזמר ואיש הקלידים רוברט מקדואל (Robert Mcdowel), שני המובילים במנצ'סטר אורקסטרה, יצרו אלבום רוק שילך איתי לאורך הימים הקרובים. – "Black Mile to the Surface" הוא אלבום שלוקח בשבי
ברייטמן, זמרת קלאסית, רוכבת על טרנד הוורלד מיוסיק בדיסק כפול , שנשמע כמחזמר. הפתיחה האוריינטאל-תיכונית-אמביינט-דאנס אלקטרונית של HAREM (הרמון) מסמנת המגמה: עיבודי כלאיים אקזוטיים, סאונד אלקטרוני יותר אופנתי מאשר מובנה. השיר הוא חידוש לשיר הידוע "קנסו דו מאר" המוכר מדולצ’ה
יש זמרי ג'אז, שמנסים להישאר על הגבול בין ג'אז לפופ. יש שמנסים לטשטש כמה שיותר הגבול הזה כדי להגיע לתוצאה יותר שלמה מבחינתם. אלבום שישי לג'יימי קולום, הזמר-יוצר יליד לונדון, במוצא – אנגלו-בורמזי-יהודי, מוסיקאי שמנגן כמעט ברוב הכלים החיוניים ליצירה
תודו ששרה ברייטמן, למרות סופרן הארבע אוקטבות שלה והקריירה הנפלאה, לא קורצה מחומרים מהם עשויה, למשל, מדונה. מדונה מציירת סיסמאות על הגב שלה וממשיכה למכור כרטיסים יותר מלהקות הבי מטאל ענקיות. מברייטמן בת ה-52 היית מצפה שהיא תעשה את המיוסיקאל
עפר בשן מפעיל קצב תזזיתי שמשדרג התלהבות, הגם שהטקסט אינו רק התרגשות של שמחה. בשן שר על הקשיים במימוש יחסים בשל ההתבצרות של כל אחד בעמדותיו על מנת להתגונן. ההתבצרות מצד אחד מגינה, מן הצד האחר – חוסמת את יכולת התקשור האינטימי.
יונתן רזאל שר געגוע, מתוך געגוע. על געגוע. מתגעגע. מתרפק. ליבו נעצב. קולו מדוכדך. תחושת הרגוע שאינה משחררת מתחושת הגעגוע לא תמיד ניתנת להמחשה. מתגעגעים לעיתים למקום אחר בזמן אחר. גם כילד בשקיעה- תחושת הגעגוע הציפה. מתחיל נמוך כמעט בלחש
מורטן הארקט (Morten Harket) בלי א-הא? אז כן. מי שחשב שהחבר'ה הנורבגים ימשיכו להזדקן ביחד עוד 25 שנה, לא ידע מה מתבשל אצל הארקט, ומתברר גם שהוא אינו עשוי מהחומרים של מיק ג'אגר ושות', שממשיכים ביחד אחרי שכבר שוכנו בבית
טורי איימוס קלאסית. כלומר היא נכנסת לאולפן עם השראה גדולה ממוסיקה קלאסית לכל תקופותיה – באך, שוברט, שומן, שופן, מנדלסון, סקרלטי, מוסורגסקי, ועד סאטי. אקוסטית מאה אחוז. הפסנתר שלה חוזר למרכז. לידה רביעיית מיתרים, אבוב, קרן אנגלית, קלרניט, באסון. היא עושה
לאורך האלבום יש תחושה של זמר בפסיכותרפיה עצמית. "תצעק" כולל הוראות והתראות עצמיות להיחשפות (מול קהל) ללא עכבות, משפטים נדושים כמו "אל תתאהב בעצמך". אבל כפיר אפשטיין לא בא מהצעקה הטראומטית. לא טרגדיות אישיות, אלא מהרגש המלטף והמפייס. הוא סטורי טלר
רומנטיקה כזו לא שומעים היום. כל הטבע גויס כדי להביע אהבה ושברה. ענן. ירח, כוכב. שיח ורדים. יהונתן גפן צייר אהבה במילים יפות. ככה לא כותבים היום, ככה לא שרים היום, אבל מי אמר שאלי גורנשטיין בכלל רוצה לשיר כמו
ממשיכים לחרוז אהבה במחרשת מילים – רק שיהיה עוד שיר עליה. אהבה היא בדרך כלל נושא של פערים. היא ככה. הוא אחרת. היא פה, הוא שם. ברק פלדמן הפעיל את מחרשתו לשרבט אותה עבור שלומי סרנגה. תרגיל שכזה בהתאמת מילים
"העין" שמאתגרת את האוזן הצמאה לחידושים מרעננים במיוחד מיוצר רוק אותנטי כמו סחרוף. שאינו מרבה לפזר סינגלים חדשות לבקרים . בקומוניקט שצורף לסינגל מדברם על תחנה ראשונה מאז "האחר", אלבומו האישי האחרון. בטח שמד הסקרנות מזנק מעלה. האזנה ראשונה ושנייה:
