לא האמנתי שגם הראל סקעת יגיע למסקנה, שהוא חייב איזה אינסטנט ים תיכוני לרגליים, לכפיים ולקצות הציפורניים. האם גם הוא הרים ידיים? – תרתי משמע. if you can't beat them join them. לך על זה. אולי יהיה לך אחד במצעד
הילה כהן אלעזר מתרפקת על שיר ערש של פעם, שאבא שר לה. לשיר קראו בפשטות "שיר ערש" (הקשיבו מטה) הגעגוע הוליד שיר חדש מנקודת המבט העכשווית, אפוף רכות וחמלה, צלילים שיגרמו לילדים של פעם להתגעגע, ולהורים של היום לנסות להעניק
פני המצעדים המסכמים כפני דור המאזינים. שירי התן-להם-בראש המורדים לסלולריים אומרים הכל. שרת התרבות התלוננה שהמוסיקה המסולסלת מקופחת. תשלחו לה את המצעד המסכם של גלגל"צ. הכל בסדר. השולטים הם חנן בו ארי, אליעד נחום, משה פרץ, עומר אדם, עדן בן
בינואר 2016 שמעתי את החיבור בין ירדנה ארזי וחבורת הגבעטרון בהיכל התרבות בת"א. הקהל שר והתמוגג על שירי ארץ ישראל. הייתה הרגשה שזו ראשיתה של ידידות מופלאה והצלחה בקופות. הנתונים מעידים שזו לא הייתה תחושת סרק. שבעים אלף איש כבר
לפני הדואט של "השמלה במדריד" עם יהלי סובול, סיפר ערן צור, כי את מפיק האלבום המושק, עופר מאירי, הציע לו סובול בנסיעה משותפת מהופעה. סובול המליץ, אחרי ההפקה המוסיקלית שעשה מאירי לשיר הנ"ל. ערן צור החליט לנסות את מאירי ועלה
אייל גולן קרא לו? נדמה לי שאם גולן ישמע את השיר הזה, הוא יעדיף לא לקרוא לעידו ונה, משום שהוא נשמע אייל גולן פלוס פלוס. לעידו יש מנעד גבוה לא רק בטווח הקולי אלא גם הרגשי. הטקסט לא יבדל אותו
שם טוב לוי "מצייר" את סיפור התשוקה הסקרנית של יונה וולך בלהגיע ל"שם". הצלילים מזכירים מהלכים מלודיים מורכבים משירי משוררים שהלחין בעבר. יונה וולך כתבה על ניסיון לגעת / להגיע למקומות רחוקים-הנחשקים נסתרים. היא מעלה אפשרות של עולם אחר: "שם יש
ראש השנה הוא זמן של התחדשות, התרגשות, היטהרות, אבל גם של עצבות למי שהימים האלה מעצימים כאב על אובדן יקירים, על העדר אהבה ושאר מצבי משבר ומצוקה נפשית. נעמה אור שרה על התחושה האמביוולנטית: מצד אחד תחושת החג (ריחות, לובן)
"נרקום ביחד אגדה של אהבה", שר חיים משה מילים שהם מקבץ של מיני מליצות מופרכות על תחושה שחש האוהב לאהובתו, המכונה כאן "בת מלך". מילים "יפות" עדיין אינן ערובה לשיר אותנטי. השימוש הרב בדימויים של מים – "גלים", "אוקיינוס של
לא תופסת איך פתאום הלכה האהבה. זה קרה בעיר הגדולה. חרב עולמה. לא, זה לא בגללה. לא קולטת איך כבר אינם יחד. עכשיו עוזבת, תופסת טיסה אחרונה. אין תקווה. נשמע עצוב או שמח? לפי הקליפ, יש לרקוד את השיר הזה.
יש מקום לראות את הטוב שבחיים, אבל אצל דיקלה זה מגיע בסוף אלבומה החדש באופן אירוני מסיפור על אחת שאמנם גדלה ברחובות, אבל הפכה ל"מיס יוסטון על למבורגיני". כבר יכולה להרשות לעצמה לכתוב סיפורים על אכזבות, על רקע צפייה בסרט של
לא טקסט שישמש דוגמא בסדנאות לכתיבה יוצרת. "יושבת חושבת". היא פתיחה של כתיבה בוסרית. גם המשפט "איך התעצמתי בלי הכרה" תקוע כאן כנטע זר מסורבל. מה שמעצים את שיר ההתאהבות הזה הוא המוסיקה והביצוע. לאילנית גרשון קול תחושתי לא שגרתי.
לקראת החגים הממשמשים ובאים, שמעתי קול צנוע מזמר פיוט של אברהם אבן עזרא, בלחן עממי של מארק קנופלר מדייר סטרייטס של השיר A Night In Summer Long Ago. במקום לשמוע קול שבר לקראת הימים הנוראים, חברתי לטון הנוגה והמתכוון הזה,
למאיה בוסקילה יודעים איך לתפור שיר. המלודרמה מתחילה בתיאור הנוף האפוקליפטי – "השמיים מתרסקים לתוך עצמם". מה קרה? עזב אותה. מבחינתה כנראה – השמיים התרסקו, אבל בוסקילה קיבלה דווקא טקסט שמתיישר על המסלול הטרנדי של העצמה נשית: גם אם הגבר
איך מעלים סיפור מתח על נתיב של מוסיקת דאנס. לדניאל רביצקי יש תשובה. עשרים גברים בשחור הקיפו את המכונית, מתבוננים בו, עשן בעיניהם. כבר הרגיש לה הסוף. איזה מזל שי אלוהים שמציל. רביצקי נתנה גז, ויצאה עם להיט לכביש הראשי.
אולי דודו אהרון יבהיר את המטפורה: מכיר אותה כמו "יין חצי יבש מתוק". אז מה טעמה? "חצי יבש" או "מתוק" או שניהם ביחד? יכנראה רק אהרון מכיר את טעם האהובה. ואם חוש הטעם נשאר מעורפל, הרי בכל הקשור לחוש הראיה
אבי אוחיון תפר סיפור אהבה-געגוע לשני זמרים, ששרים מכתב (כמו פעם) בגוף ראשון לאהובה נחשקת "מעבר לים". כל קלישאה אפשרית. "כתבנו את שמנו בדם". "חץ בלב פוגע". "הלב נשרף" וואה. מילא הקלישאות והמטפורות הגרועות ("את האש אני המים ציפור ללא
הכביש הארוך באנלוגיה לחיים. המודעות לתוצאות מהירות הנסיעה – אינה קיימת בד"כ. הפער הוא בין ההדחקה למודעות. אין מודעות גבוהה למוות. עידו רצון מכניס להילוך של הכרה במציאות – פוחד שיפגע במישהו תוך כדי נסיעה. כולנו על כביש מהיר, שלא
אניה בוקשטיין שרה על שרידות בחסות שקרים. השיר מושר בגוף שני על מישהי שמסתירה בחיוך דמעה שזולגת בפנים. תרצו – התבוננות בינה לבין עצמה כמו במראה, שמאפשרת לא להסתיר הכל, אלא להציג את עצמה בפני עצמה במערומיה. השיר מתנגן בקצביות
במדור שירי הקיטורים, קבלו המנון מתבכיין שמוביל לאקסטזה של שמחה. מסתדר? – לא, אבל יש תקווה שהעולם הרע והמקולקל עוד יהפוך עורו לטוב, שהאור יחזור לשרור בו. חוץ מזה: יש מפלט – אלוהים. אולי יתעשת ו"ישים עין" על בני האדם
מי באמת הרג את ים המוות? מי אחראי לאסון האקולוגי הזה שעובר על אזור ים המלח? יענקל'ה רוטבליט מביע דאגה ועגמת נפש. זה אינו שיר פוליטי, אבל לאוזני הוא נשמע לגמרי משל לתרבות נכחדת. איבוד אוצר הטבע כאיבוד צלם האדם
קיים פער בין החלק הראשון של הטקסט – מבט מממוקד ומחודד לתוך עצמה ברגעים של חולשה וחרדות ובין החלק השני של השיר (הפזמון) שהוא קלישאה נדושה על השתחררות ממצוקה – "למדתי לעוף". מה בדיוק המשמעות של "למדה לעוף". תרפיה עצמית?
תשאלו אותי על מה אינני מוותר בפסטיבל הפסנתר החדש? אז ככה: יש לי כבר רשימת חובה, אבל כמו בפסטיבלי הפסנתר הקודמים, התברר לי, כי החמצתי את המופע שלא הכי עניין אותי ממבט ראשון. התברר לי שטעיתי. מראית העין שוב הכשילה.
הוא מבקש להרגיע, מעט חום, ובעיקר שקט, קצת שקט ביחסים ביניהם. זה מה שהוא צריך. מילים אינן עוזרות. מה שהוא אמר, מה שהיא אמרה. יותר משמעותי מה שעובר לו בראש – געגועים אליה על סדינים לבנים. הם יוצאים מהמוסיקה ("קלידים
האם יש מוסיקה שמתאימה לאווירה יפואית? אין לי ממש תשובה, אבל כשאני שומע את השיר של גדי רונן, אני נמצא ביפו. הסיפור מסופר במנגינה מקורית רעננה, מעוטרת בהרמוניות קוליות אווריריות, צליל אקוסטי משולב בפאנקי. בקולו הגבוה של גדי רונן ניכרת
לא הגיע הזמן להחליף דיסקט? המאמי לא עונה לו. איך פעם היא רצתה אותו. איך פעם הייתה שלו. עצוב? לא ממש. אנכרוניזם? – ממש. הדאנס הים תיכוני הקצבי הבומבסטי כבר מזמן ירד ליגה או שתיים. הוא ימשיך לרדת. אלקנה מרציאנו
מאיפה להתחיל? יסלח לי ישי ריבו, שאני מתחיל בכובע של מורה לעברית: עברית שפה קשה, וכותבי השירים טועים ומטעים את אוזני מאזיניהם ומשבשים. "מאיפה להתחיל" – שגיאת עברית נפוצה. אותיות בכל"מ אינן יכולות להצטרף למילות שאלה ("מאיפה" "לאיפה", "להיכן" "מהיכן")
הרהורי מצוקה קיומית מטריפה מגיעים בזרם תודעה של התפקחות שפויה של אמן-זמר שיודע מנין בא, אך לא יודע מה מעכב/ מבלבל אותו ומגיע למסקנה עתידית. הרצון הגדול הוא להשתחרר מהקיים הלא-טוב, להילחם בשיטה להתחיל מחדש, לקפוץ מהמכונית להתגלגל לתעלה, ואז
בדרך לאלבום המשותף כתבו עברי לידר ועופר מאירי שיר נוגה על יחסים שבינו ובינה המושר מנקודת המבט שלו, של הדובר. משפט מפתח: "ואיך אתה יפה אבל אני מושכת / חוטים אתה בובה בהצגה". מבחינתו – מערכת יחסים הרסנית וממלכדת. הרסנית,
יונתן רזאל הוא אדם מאמין שכותב שירים לא מתוך השלמה אלא מתוך שאלה. "מתחבט בשאלות" כי "התחושות מבלבלות". מסע החיים המתואר כ"נווה תלאות", מוביל אותו חזרה למקומות שהוא יצא בהם – אבל מחוזק יותר. אחרי הצעקה והבכי מגיעה שמחת הלב
