הדר מלכה שרה את תחושותיה בטון מלנכולי ענוג. מהזמרות המנסות להעניק לכאב יופי אסתטי בשפה שנגועה לעיתים בעילגות של שפת דיבור עדכנית כמו ""זה מרגיש לבד/ כשאני הולכת ברחובות העיר/ זה מרגיש לבד/ כשהנשמה נשרפת/ והכאב הופך לאשמה". "זה מרגיש
יש בה כוח להתגבר? על השאלה הזו לא נוכל לקבל תשובה מהשיר. הדר מלכה מביעה בעיקר חשש ממה שקורה לחברה, מבלי יכולת של ממש לעזור לה – "לא יודעת איך לגעת בך". נו טוב, היא אינה מיומנת בטיפול במחלות נפש.
כשקובי אפללו מתפייט, המנגינה מתאהבת במילים, ולהיפך. מאיה אברהם הלכה שבי אחרי מילותיו. יש לה סלסול מסוגנן, נעים הליכות, שמעדן מילות מצוקת הגעגוע לאהובה – "דמעה שחודרת את הבדידות", "שתיקה מספרת את הטעות", "כל האמת בעולמך כזריחתה של השקיעה", "איך
"מקשיבה בשקט לצללים" – מטפורה מעניינת, תנו לדמיון להלך בין צלליה וצליליה של שירה כהן. כהן שרה על התהום העמוקה הפעורה בינה ובינו. הוא אינו יכול לראות מה מתרחש בתוכה. למה היא משועבדת? הגעגוע נעלם, אבל האהבה נשארת. שירה כהן
