נוי פדלון היא מ"מ שרית חדד נכון לעכשיו. השירים שהיא בוחרת. הטון שהיא מסלסלת, המוסיקה האוריינאל לייט. גם האוריינטציה הים תיכונית – שירים לשכנה שממול הפגועה מאהבה נכזבת. יש לה את זה. מיינסטרים עממי צפוי. לא מעבר. לא הכי הבנתי
נוי פדלון שרה אהבה נכזבת בטון מדוכדכך בלשון זכר. היא בתפקיד הגבר המאוכזב. סיבה? הזדהות עם שנכזבה תקוותו, שנחל מפח נפש מהקשר איתה? לפי טון השירה – מתבקשת החלפת תפקידים. לא מזהה כאן שום סיבה מקורית מצד פדלון לשיר בלשון
נוי פדלון מתבכיינת בסלסול. יש לה את זה. כאן היא שרבטה משהו על התקופה, כמה קשה לה, ופונה לאלוהים לרחם, מתוך משוואה שהוא (אלוהים) מעניש על חטאינו. כיפורים בשער. תפילה עשויה לעזור. גם חגים נכנסים. השיר נכנס בזמן. הוא רוקד
הוא אמר לה שרק איתה "חלומות בפריפריה מתגשמים". הכותבים ונוי פדלון כנראה מבינים למה התכוונו. מדוע אותם חלומות (לעשות ילדים?) לא היו מתגשמים מחוץ לפריפריה? הפריפריה נמצאת מאז ומתמיד בשיח הציבורי הלאומי – למרות שהמונח "פריפריה" מעולם לא הוגדר בבהירות.
עשתה מהלב שלו בדיחה, למרות שהיא מקועקעת עליו. למה "בדיחה" כי זה מתחרז עם "מה את צריכה". כותבי השיר הזה לקחו נושא, הכניסו למיקסר מילים ולחצו. מה שיצא הוא מאכל ים תיכוני תפל. מישמש מקושקש לגבר ה"מזרחי" המסכן, שממשיך לקונן
פאר טסי הופך לאט בבטחון למלך הדואטים של הז'אנר הים תיכוני. לאחרונה סקרתי ארבעה – עם עדן בן זקן, פבלו רוזנברג, מאור אדרי, ניר מנצור, במסגרת פרויקט "הפוך לשנינו", ועכשיו עם שרית אביטן. מה פשר הדואטים? כי טובים השניים מן האחד
נוי פדלון מתבססת בצמרת מסלסלות שירי ההתבכיינות על אהבות כושלות. שמעה "ממכונית שעוברת איזה שיר שהזכיר לה", והיא רוצה להאמין שנאמין לה ש"איזה שיר" ששמעה ברחוב ממכונית עוברת – עורר אצלה את כל הסיפור הזה שהיא מתבכיינת עליו ומטיחה בגוף שני
האגו שלו שתלטן, איך נתן לה ללכת, אבל איפה האגו הזה, כשגם את שיר הכאב שלו – היא שרה ולא הוא. נו, מה אם אמינות? נוי פדלון, במקום להשאיר את השיר לזמר ממין זכר, החליטה שהיא תבצע/תקליט אותו. לפי דפי הקומוניקט
רני רהב מחלק "כחולים" כחול אשר על שפת הים, מתרגש יותר מה"סיפורים" של המתמודדים, צעקותיו ה"פטריוטיות" בשם עם ישראל כבר אינם גימיק. ראויות לנטרול. יש גבול שאין לחצות. מה כן נטרלו? את ה"אדום" היחיד שהוא נתן ליערה בראון מקיסריה, שלמעשה
