תקליטונה הרביעי של הלהקה הבריטית מפורטסמות', "סיימון דופרי והקול הגדול". במרכז ההרכב היו שלושת האחים שולמן (לימים להקת הרוק המתקדם "ג'נטל ג'איינט") זמרה הראשי היה דרק שולמן. היא הורכבה משתי להקות שהתפרקו –רוד ראנרס ו Howling – Wolves שהתבססו על
כנסו לגרין. נכנסתי. יצאתי כדי לחזור. נפתח סרט מתח, קצב, ומילים שאומרות: "לא מוצא שום חשק במה שקורה כאן", מתבאס גם בסיטואציה אישית: "דווקא שהיא נתנה היא בורחת". שיר עצוב-שמח. תזמור גיטרות שמייצר דרמה נפלאה. אני רוקד את הביאוס בהתלהבות.
אחרי הערב באמפי שוני, אני שואל – איך זה שנקמת הטרקטור אינה מצליחה להביא 20 אלף לפארק? ישנה תשובה צפויה: רוק איכותי אלטרנטיבי שמתחבר עם ניכור, לא סוחף את ההמון. באמפי שוני, יום הולדת 30 ללהקה, היתה תחושה, שגם בלי עזרה מידיד
אני זקוק לנקמת הטרקטור אחת לכמה שנים כדי לנשום אוויר פסגות של רוק ישראלי. לשמחתי, הלהקה לא רק חיה וקיימת, אלא עדיין בועטת. הגעתי בלי הזמנה, ללא יחסי ציבור, כאחד העם, שלאחרונה העביר את תכולת ביתו ליפו. כהרגלי בחודשים האחרונים,
חוזרים ל-1990, לאלבומה האולטימטיבי של "נקמת הטרקטור" . אבי בללי שר טראומת אהבה – על הניכור בינו ובינה. נעלמת לתוכה, זרות שמתפזרת, משחק של דמעות. הוא יעדיף לעוף למקום אחר. "משחק של דמעות" כבר טבוע בפס הקול של הרוק הישראלי. מרכיביו
נשאר רק לרוץ. נשאר רק לברוח. אין מפלט. אבל המוסיקה. מה היינו עושים בלי מוסיקה. מה היינו עושים בלי נקמת הטרקטור. טוב שיש נקמת טרקטור אחת. טוב שיש בללי אחד. הרוק המקומי אינו יכול בלעדיהם כמו שהוא אנו יכול בלי
כשאתה בדאון – עננים שטים לתוך השיר. כשעצוב – אתה מתפלסף, שואל שאלות. חוזר למהות הקיומית. אבי בללי מחזיר את נקמת הטרקטור לאלבום חדש – בשיר מינימליסטי שמבטא את עומק החידלון. אפילו השמש והירח לא לטובתו. המסקנה – אין ישועה,
