נרקיס שרה תחושה של געגוע למישהו שכבר איננו, לאהוב נעדר כמו גם לשובם של כל האהובים הנעדרים שהנפש משתוקקת אליהם. השימוש בגוף שלישי רבים ( "לכל המחכות לאור הירח" ) וגוף שני יחיד ("ושוב לא היית בדלת") כורך את הטראומה הכללית
הסלסול בשירתה של נרקיס מקרב אותה למסורת נוסחי השירה התימנית. הוא משמש קישוט יפה שמעורר שמחה משיבת נפש, אבל אינו מתחבר לסיפור של השיר, שהוא במידה מסוימת דרמטי. נרקיס מגלה טפח ומכסה טפחיים במיוחד למאזין שאינו מיודע במידע חוץ טקסטואלי.
נרקיס הלכה ישר עם השיר הזה? ממש לא. דייסת מלל לא קטנה. מערבבת תורה, עניינים אישיים (כאב שמחזק), דימוי ציבורי (מה חושבים עליה) וצדקנות מוסרית (תלך ישר) וכל זה עם הומור ילדותי מטומטם – "תלך ישר/ אל תשקר / אם
הגרסה החדשה של איתי לוי ונרקיס ל"עכשיו התור לאהבה" של עוזי חיטמן ז"ל החזירה אותי למקור ולגרסאות נוספות. שיר שזוכה לביצועים רבים הופך מעין "סטנדרט" מבוקש בנוסח השירים של ספר השירים האמריקאי. פרט לביצוע של היוצר עצמו, חזרתי לגרסאות של
אלבום שלם, מהוקצע, מופק לעילא בתקופה הזו? נו טוב, זוהי מירי מסיקה. לא הסגרים ולא המגיפה ינצחו אותה. היא קרייריסטית מקצוענית. יוצרת, מעורבת יצירתית, לא עוצרת גם בימים שהתרבות על הפנים. 11 שירים חדשים שמרכיבים אלבום עוצמתי של "להיות", נוכחת,
זרם המחשבות של נרקיס התקשה לעבור את הקיר שלי. כל מה שרצתה להסתיר – עכשיו על הבמה, עובר קירות עם אלף חצאיות, היא תסתדר עם הכל כי יש מישהו ששומר עליה, ואליו היא תמיד חוזרת. השיר נשמע כמו שיר פולחן
נרקיס נותנת לליבה הטעון לשיר. הקול מגיע משם. יש במוסיקה סממנים של שירה אל זמנית. הקול הגבוה שר מן הפתיחה מצוקות שברון לב, באמצעות מטפורות של ים ו"ספינות משא של הלב". בשיר האפוף אווירה נוגה, מקוננת נרקיס את תחושת הריק
נרקיס שרה על בריחה למקום אחר כדי לנסות לשקם את עצמה – "לאסוף חלקים אבודים שהתפזרו מתוך חיי". מתוך חסר ואי ודאות, נולד הרצון להשלים מחדש את הפאזל של חייך, למצוא בית עם שמיים שיכסו על "המון פגמים". כל זה
הקול הגבוה מנסה לשדר חוויה עילאית. נרקיס נותנת לדמיון לרוץ במקומה, לייצר מצב היפותטי שאומר "אין עוד פחד להסתיר". יש מקום לחוות משהו אחר – טיפוס בהר, ריצה לשדות הפתוחים, רגליים יחפות במים. סוף השיר אומר: זה לא רק
