מה בוער? הנשמה, החרדות, .מה כואב? מה נשבר? הייתי מעביר לפסיכולוג שיזמן את שרון קידושין לפגישה מבהירת דברים. קידושין, מתמודדת "הכוכב הבא" (פעם שניה) שרה על מצבים שהלב לא יכול להכיל. אי ספיקת לב נפשית. בצר ובצער לה – היא
יש סיכוי שירדנה ארזי לא תדע אהבה אמיתית? אפרים שמיר עדיין מחכה לך אחרי שכתב את השיר שיצא לפני 45 שנה נכון לכתיבת שורות אלו. לא עבר זמנו? בדרך השיר עבר חידוש של שמיר עם הרכב שנקרא "גנבי הזמן" הטכנולוגיה לקחה אותו
שירים שכתבו נופלים לעיתים יותר חזקים ממצבת אבן. כמה אירוני, שהמילים הפשוטות נשארות חקוקות כזיכרון צורב וכואב כשהן הכי אותנטיות, נוגעות בפשטות באמת, כמעט מתעדות את המתרחש. עידן עמדי הלחין ושר ברגישות במנגינה נוגעת ומגעת בעיבוד הנוגה של עמוס בן
אתם יכולים להיזכר בריטה. מותר לכם. השיר הזה מתחיל על ציר הזמן ממנה, יותר מאשר מעידן רייכל. עכשיו לכבוד האלבום המשולש החדש של הפרויקט ("הביתה הלוך חזור") – רייכל מגיש את גרסתו. השוואה- תקשיבו מטה. רייכל אינטימי. קצר יותר. (אורך
מה לא משרבטים כדי להגיד – אני חושק בך? מתפתלים מילולית: "אני ואני ואני" – "אני מרגיש אשם", "אני לא רוצה לחשוב שאת יודעת כמה רע לי" (כי מה? – הוא יתבאס, היא תתבאס?) ו"אני מתעקם בשביל נתיב שלא בחרתי"
לתומי חשבתי שחלה טעות, ושכחו בטקסט עוד שניים שלושה בתים. אבל לא. אלה שני הבתים שאמורים לתאר את "סיפור חייו". רביב רם בן מנחם מתחיל ב"עננים התכסו להם בינתיים (כלומר העננים שמו על עצמם כיסוי?) בראותם איך רגליי כשלו מדרך"
מגיע בזמן. ימי הפריחה והלבלוב. "כשעץ בגן מלבלב/ זה לא כואב להתאהב/ לכן עומד ומנגן". אני רגיל לזהות את השיר עם מחברו, יצחק קלפטר, במיוחד כשהוא שר את על שברים ומשבר – "שוברת לבבות קטנה/ אני שבור ללא תקנה". והנה –
אני שומר חסד לסמי בירנבך, סולנה של מינימל קומפקט, להקת האלטרנטיב הישראלית, שפעלה באירופה בשנות השמונים. זו הפעם הראשונה שאני שומע אותו בעברית בשיר קלאסי המוכר מאוד בביצוע של חוה אלברשטיין מתוך האלבום "צמח בר". לפי ההודעה לתקשורת, מדובר בשיר
דוגמה לשיר (טקסט) קטן שהמנגינה עשתה אותו בן אלמוות. חנה סנש, שכתבה, כמו לא סיימה לכתוב אותו, ככה שהוא נשאר מעין משפט בלתי גמור. דוד זהבי השתמש בו כטקסט למנגינה מופלאה שממש "התלבשה" עליו, והפכה אחת המלודיות האולטימטיביות בזמר הישראלי.
בלוז הכי מתאים למחאת עניים. שנרחם על יואב אסינג? מה פתאום – זה בלוז לעשירון תחתון שמח. ציני, הומוריסטי, סרקסטי, לב מבואס, אבל עין צוחקת, כמו אומר – נעשה מהביאוס חתיכת בלוז. נתאר מציאות וגם נחייך. יושב לו ברחוב על
תובנות של אחרי פרידה. שינויים מהותיים. הבנאדם משוחרר. מרגיש פראי כסוס דוהר. נשארו תמונות מימי האהבה. עכשיו היא זרה, ויש ניסיון להבין איך קרה (שאף אחד לא גר כאן יותר). מופע הארנבות של ברזילי את להב מפעיל הרמוניות מוכרות של
גבר אוהב אינו מבין מה הסיבה שגברת אוהבת נוטשת. החדר מתמלא הסברים, אבל מצידה אין חרטה, גם לא התלבטות. המסקנה שלו: "היא רודפת אחרי החיים, אבל בעצם היא בורחת" שודלר שר את הסיפור בגוף שלישי, מתבונן בסיטואציה מן הצד. הטון
מה רוצה אלישע להגיד? שרע בחיים. שהלילה השתלט לו על החיים. שלא הבין את חוקי המשחק של החיים. שהוא מת מפחד, שהרע מכל לא יפול עליו ("כל בועה בסוף צריכה להתפוצץ") , רע לו שהוא קנאי כמו כולם. שהוא גם שקרן. שהוא
רומנטיקה כזו לא שומעים היום. כל הטבע גויס כדי להביע אהבה ושברה. ענן. ירח, כוכב. שיח ורדים. יהונתן גפן צייר אהבה במילים יפות. ככה לא כותבים היום, ככה לא שרים היום, אבל מי אמר שאלי גורנשטיין בכלל רוצה לשיר כמו
אוהד לוי מנסח את הישראליות. מסתבר כי הכי טוב לבדוק את הצביון שלי-שלו-שלך על כביש ראשי. שלא נדע. בעיקר אלימות. מגבירים רדיו, כי תמיד אנחנו על תדר אסון. כנראה שגם גולדסטאר קרה לא תרכך. אבל גם גולדסאר היא חלק ממציאות.
כשאתה בדאון – עננים שטים לתוך השיר. כשעצוב – אתה מתפלסף, שואל שאלות. חוזר למהות הקיומית. אבי בללי מחזיר את נקמת הטרקטור לאלבום חדש – בשיר מינימליסטי שמבטא את עומק החידלון. אפילו השמש והירח לא לטובתו. המסקנה – אין ישועה,
יצאה מהיכל התהילה? לא ידעתי. מה שכן – אם התהילה בערוץ 24 מפוקפקת, אולי תבוא הישועה מהשירים, שהרי לשם כך הייתה כל ההתכנסות. לא? ליחצן מחדש קריירה גוססת. בשורות? – לא מרנינות. אילנה אביטל מנסה לכרוך את מצב האומה עם היחס
מעניין על איזו "ילדה" שרה מאיה בוסקילה. למעשה, הפניה בשיר היא של מישהו לא מזוהה שאומר לילדה – למרות שקיבלת "אורות זוהרים" – "בכית מבפנים". ועכשיו "זה הזמן שלך" או במילים פשוטות העובדה שאור הזרקורים הופנה אלייך, לא עשה לך
מוש בן ארי מפרט את מוגבלויותיו במשמעות של "הייתי נורא רוצה אבל לא יוצא" לספר לך הכל.מוש בחר ב"אם" כמילת תנאי, כאשר למעשה התכוון ל"אילו" – מילת תנאי שאומרת – "הלוואי" במשמעות של – כמה הייתי רוצה. שיר אינוורטרי המפרט רשימת מוגבלויות פיסיות
מה בדיוק מביא את עידן בן נון לספר לנו על קרייריסטית עם כל הסלף דסטרקשן והקלישאות של סמים, אנורקסיה? אולי זוהי תופעה לאומית. הכוכב נולד הזה ושאר ריאלטיז שהפכו כל בת שכן ממול לכוכבת נואשת וכפייתית בפוטנציה. תרצו – כמעט
מזמן לא שמענו על (את) ליבי. והנה, מגלים אותו אצל עידן יניב. תרצו: עידן יניב הגיע לבקר את ליבי כדי לקונן שאלון אהבה: "עד כמה זה נראה לך נכון לאהוב אותי?" – אחת השאלות. אם אנוכי הנערה, הייתי מקמטת מצח.
בדף היח"ץ שנשלח עם השיר מתנוסס משפט – "הלהיט שיגדיר מחדש את הפופ הישראלי". אם קייקוב את חגי את אהרוני חתומים על המשפט, אז סחטן על הביטחון והתעוזה. אני הייתי מצנן בכמה מעלות. קייקוב אכן מקצוען פופ, אבל אינו מגדיר/ממציא
אני קורא את הטקסט של עידן עמדי ולא הכי מבין למה חותר המשורר, כלומר מה הוא רוצה מחייו? רוצה לזרוק את מה רחוק? ("את זה"??) מי הם הפקחים בשיר שלו? למה בא לו לצעוק? האם זה שיר מחאה סוציאלי? (פושטי
שלומי שבת שר שירי אהבה קלילים. נקודה. אני קורא הטקסט, ומנסה להבין מה כאן שלומי שבת באמת. שלומי שבת באמת הוא זמר נשמה עממי שבא להנעים. לא משהו מעבר. היומרה – ממנו והלאה. היא בנשמה, הוא רוצה לאחוז בכף ידה, רק
גם הדמיון הוא לפעמים ים, ים גדול של הזיה. מה יש לנו בחיים אם לא לפנטז משהו על עצמנו, מעצמנו. ובדמיונו נסחף מאיר גולדברג עד לאטלנטיס, אותו אי וממלכה דמיוניים קדומים שלפי האגדה שקעו בים, ועשה ממנה מטפורה – "בא
אילו אני הבחור שבשיר, הייתי אומר לבחורה שכתבה: תודה רבה ששאלת לשלומי, שאת מסכימה בכלל לפנות אלי. אחרי מבול כזה של יריות פוגעות – איך את בכלל מתייחסת אלי. "אתה מסתיר לי עצמי", "לא נישאר ידידים", "אתה רק מפספס", "אין לי
גלי עטרי ממתינה ליוצרים הנכונים כדי שיבואו בשערי עולמה המוסיקלי. דוגמאות: קובי אשרת בעבר, סגיב כהן לאחרונה, והנה – עמיר בניון. הנועדו? אין לי תשובה מדויקת. נדמה לי שיותר מאשר מדובר בזיווג משמיים, עטרי התאהבה בכתיבתו. זה עדיין לא אומר
תחושת זרות של ישראלי בחו"ל עלולה להיות מוקצנת, כשנמצאים במצוקה. תומר יוסף כותב על מצוקה בטוקיו, שהחלה אחרי שטעם טעם של "פרח מקומי". המועקה נוצרה על רקע הטראומה – נופל על מדרכה ונזכר בערגה במדרכות של יפו בלילות, כי אפילו
ועכשיו תכירו את הזמר אלון גל. בסופה של הביקורת הזו אני אמור לייעץ לו מה יותר כדאי לו: להמשיך להיות "המאמן הלאומי", או מעכשיו להתמקד בקריירה חדשה. אני שומע קולות שמימיים על הפתיחה שעוטפים גם בהמשך את הבריטון הנעים שמצליח
"אהבה ובדידות ביד הלשון"? המקור – "חיים ומוות ביד הלשון". המשמעות של המקור – בכוחה של המילה להיות הרסנית או להיפך להיות בונה ומעודדת. למה לשנות? הרי אימרת המקור היא המעט שמכיל את המרובה כולל אהבה ובדידות, אבל כותבי טקסטים מנסים
