מינימל לנצח. חוזה לכל החיים עם הקהל המקומי. 39 שנה אחרי שבאה לאוויר העולם, מינימל קומפקט רושמת שיאי הצלחה חדשים. זו כבר פופולריות שמתגלגלת מדור לדור. במוסיקה שלה, מינימל קומפקט היא מהלהקות הפחות ישראליות, שיצאו מישראל לרעות בשדות הרוק. בתחילת השמונים למוסיקה
"אנחנו חייבים להכיר זה את זה. זוהי כל מהות האנתרופולגיה". חברי מינימל קומפקט עושים את זה מדי כמה שנים, כשהאמרגן מצליח לאסוף את כוללם בתזמון נוח. המותג נדמה לי חזק מכל חלקיו, למרות שהחלקים חזקים מאוד כל אחד בפני עצמו.
מילים בודדות, משפטים קצרים. סמי בירנבך משדר את האפוקליפסה עכשיו שלו. מעלה את החיזיון לכביש הראשי. קצב אחיד שלוקח לנסיעה שבה יכולים להתבונן בבתים הגבוהים שסוגרים על העיר. זה לא רק הניכור, אלא התחושה שמשהו רע עומד מנגד – מצב
רעה הרוח בעולם, מנהיגים מחורבנים, בחוץ יש כתם דם ו"כשהאמת קורסת / גם אמון ואמונה עפים מהמרפסת / לחצר של השכנה" . סמי בירנבך מצייר את הציור השחור של התקופה בקצב מידטמפו, בקול מדוכדך שמשדר קדרות במנגינה Radio Friendly. הייחוד
יום ההולדת השישים של מקס פרנקן היה רק תירוץ לאיחוד הזמני. מינימל קומפקט עולה מן האוב מהסיבה הנורא פשוטה: יש ביקוש אדיר ללהקה בישראל של 2012 ממש כמו ב- 2008. כתבתי אז בביקורת על ההפעה בבארבי, כמה מדהים: "אפשר כבר עכשיו
