"שיר דיכאון", קורא דודו אהרון לשיר ומשתמש בסיווג הז'אנר המזרחי הזה כדי להבהיר איפה הוא נמצא. ההבהרה/ הגדרה יותר ממיותרת. אפילו מגוחכת. גבר בוכה נמצא באזור בו הוא מאשים אותה, את עצמו, מקונן עם דמעות בעיניים, מתרפק סובל, מאיים ("אם
הכאב על אובדן האהוב כל כך גדול, שגם כדורים כבר "לא עוזר" (שגיאת דיבור מכוונת). נסרין קדרי מפעילה קול רגש מתבכיין בזעקת שבר אל האהוב שנטש. מאחלת לו "ימים מאושרים" (אי, למה? מתוך אהבתה?), ומוכנה לקבל את האשמה על הפרידה
תעשו לכלה כפיים, תרימו אותה לשמיים, מבקש-צועק קובי ממן. הוא ינסה לשכנע שיש סיבה להילולה: היא יפה מבפנים וגם מבחוץ, וזו אהבה של פעם בחיים. אספו את כל הקלישאות כדי ליצור מוצר לפי הזמנה. טיילור מיד כמו חליפת החתן. מהפכות
תסכימו עם אושר כהן שגוף שלם לא יכול לעבוד על חצי מהלב. גם קרדיולוגים יאשרו את הקביעה. חצי מהלב – מצב קריטי. זקוק להשתלה דחופה. ובאמת: הבנאדם נשבר, התפרק, התרסק, השתגע? חזר בתשובה – לא משום שהוא הפך מאמין גדול
אולי דודו אהרון יבהיר את המטפורה: מכיר אותה כמו "יין חצי יבש מתוק". אז מה טעמה? "חצי יבש" או "מתוק" או שניהם ביחד? יכנראה רק אהרון מכיר את טעם האהובה. ואם חוש הטעם נשאר מעורפל, הרי בכל הקשור לחוש הראיה
אנחנו נרקוד את השיר הזה, כי לקובי סאבלימנל שמעוני לא בא לבכות על המצב. הוא אמנם מדבר על מדינה של משוגעים, פשע, שחיתויות בצמרת וגם מזכיר באופן הכי נדוש מה כתוב בתנ"ך על רצח, גניבה וכיבוד ההורים, אבל בסופו שלדבר
