חיברו את עדן בן זקן לניצולת השואה, אילנה קליין, וליום השואה הבינלאומי. המידע החוץ שירי הזה אינו רלוונטי לשיר עצמו שכתבה קליין, הגדוש בקלישאות חרוזות היטב, בניסיון להעביר מסר שבלוני, שלמרות כל הרע שעבר עלינו, עוד נשוב להתחדש. וגם: ההסטוריה
שירי שבורי לב במסגרת "הז'אנר" מגיעים אלי בכמויות לא הגיוניות. כל כך הרבה מאוכזבי אהבה, דואבי לב? רותם חן הוא אחד מרבים, לא יוצא מהכלל. מקונן בסלסול את התקף הגעגוע. בין הפריטים שמעוררים ריגושי כאב – מגנטים על המקרר עם
ים עמוק של דמעות. הוא טבע בהן. נסחף כמו גל בחוף. בתפריט של הסובל: ארבע קומות בלי מעלית. אבל היה שווה: שמעו ביחד סינטרה. איך הגיע סינטרה לז'אנר הים תיכוני? הא, הוא היה שיכור, היא בכתה על הכרית. לפי הפתיח:
עשתה מהלב שלו בדיחה, למרות שהיא מקועקעת עליו. למה "בדיחה" כי זה מתחרז עם "מה את צריכה". כותבי השיר הזה לקחו נושא, הכניסו למיקסר מילים ולחצו. מה שיצא הוא מאכל ים תיכוני תפל. מישמש מקושקש לגבר ה"מזרחי" המסכן, שממשיך לקונן
אחרי כל הבלגנים ביניהם, הדמעות, שפת הכאב והבדידות, אחרי שלא נשאר מהזוגיות הרבה, היא מחפשת לאהוב אותו "פשוט". מה זה הפשוט הזה? האם אלו לא אותן "קלישאות" שבאמצעותן החברים מנסים לתפור את הקרעים ביניהם? ואולי היא מתכוונת ליחסים בלי אגו ובלי
שיר 70 שנה למדינה? זה הסיכום? זה המכלול? חברת "תאקט" של קובי שמעוני מיהרה להוציא את השיר כשהיא מנכסת לעצמה גם את "בת 60" כ"המנון המדינה" לרגל שישים למדינה. זה נשמע כמרוץ של כל הקודם זוכה. התוצאה מעלה סימני שאלה
הוא מביט בה כשהיא משחקת במחשבותיה כמו ברולטה רוסית, קורא אותה כספר פתוח, וקשה להאמין שהוא מתחיל מחדש, אבל הזריחה של המחר תוכל לשרוף/ למנוע את התאבדותה של האהבה שלהם. איזו דרמה. לא בטוח שחן אהרוני חותם על הטקסט הזה
