יש שירים שמבקשים: אנא אל תעשה לי קאבר. תשאיר אותי כפי שאני. אל תשנה דבר. אל תנסה אפילו פרשנות אחרת. "גשם" הוא שיר שמחובר בעבותות למאיר בנאי ז"ל. הוא שייך לסונגרייטר ולסינגר במאת האחוזים. זה שיר של זמר-יוצר שמבטא לעומק
השיר נשמע כמו סיפורה של נערת קרקס שנמצאת בסיכון מתמיד בין שמים וארץ. עולה, נופלת וחוזר חלילה. הנמשל: החיים כסחרחרה. ה"די אין לי ממה לברוח" אומר שאנה שפיץ יוצאת מנפילה-מצוקה כדי לעמוד מחדש על הרגליים ולטפס חזרה, אלא שהחוזר חלילה
בחום הזה – אני איתם במאבקם הצודק. ואללה, שנגיע כבר לסתיו. אבל למה שיר? מה הסיפור שלהם? מה מעבר לצרכים הפיזיים? היא והוא יתומים (?) במדבר, חול לוהט, אבק בעיניים, כוחות אחרונים, והמשאלה שזה שהשרב ייגמר. מה רצו להגיד מעבר?
ילדות בעיני מבוגר יוצרת אידיאליזציה, שמשמעותה תום, געגועים לילד שבך. המודעות שלא היתה בילדות – קיימת בבגרות. אסנת הראל ועידן-חיים דוד מתרפקים על ימים אחרים, שמעוררים רצון להיות שוב ילדים ללילה אחד, לחזור לימים מאושרים, נטולי דאגות. המוסיקה אכן מחזירה
שנה למותו. לא עוד הספדים. רק השירים. מבחר נהדר. עונג. ניב קאופמן, שהפיק מוסיקלית את הערב, אמר לקהל: די עם היסטוריה. מעכשיו פאן. הקהל צחק. הוא לא הגיע לכפר הגלילי להזיל דמעה. רבים בגילו של אריק, חיפשו את המילים על
