הייתי אומר לעמית שקד: תרגיע. פאניקה לא עושה טוב לבנאדם, במיוחד כשהוא רוצה להיות אמן. כתיבה מתוך תחושת חרדה פתאומית אינה מייצרת בדרך כלל יצירות טובות, שלא לדבר על אולטימטיביות. אכן: מה הפאניקה? מה מוביל אותך למחשבה על התמוטטות ולתסכול,
ניכור, סרקזם, פאראנויה. החיים העירוניים הופכים אותך לתלוש רגשית, לרדוף ומפוחד. עמית שקד מנסה להביע את תחושת הביאוס בטון כפול: קר ומנוכר בתיאור המציאות (No (highs and no lows In a sea of honey ובטון דרמטי בקטע של "אנשים רוצים
מהי אהבה? הצלילים שהוא שמע – עורבים שרים כיונים – היו אהבה. השקט הזה. אבל כאן – יש לקבל את האהבה כפי שהיא – "אין כאן קדושים/ רק אנחנו יקירתי". מלחש עמית שקד בקול מסתורי גבוה. גם העיבוד (שירה שמימית,
