עמרי בר

הריגושים שבתאהבות. הספונטניות, הסיכון, הדופק המואץ. מהזווית של אניה בוקשטיין: זה בא וחולף. "כי הכרתי כבר את הדרך/ בסופה אני אהיה שוב אבודה". הריגוש הגדול יסתיים באנטיקליימקס. המנגינה הקצב מעלים על קו דאנס המנסה לייצר דרמה סוערת. בוקשטיין רוצה להעביר את

עדיין כותבים טקסטים כאלה? מצד שני: זה דודו אהרון. מה כבר אפשר לצפות מדודו אהרון? ההפתעה/אכזבה היחידה היא שג'וני גולדשטיין נמצא כאן. מה הוא עושה כאן? פרנסה? ואולי  מערכת הציפיות שלי מאמנים מקומיים מטעה אותי. בל נשכח: אנחנו בעידן ששרת