ליאור נרקיס מרכיב צירוף חרוזים אקראי על מדינה, כשהמוטו שלו – "יש כאן טוב". לוק און דה ברייט סייד אוף ישראל, גם אם ישראל חווה חושך מאז השבעה באוקטובר. מי שכתב לו – זרק-דחס מכל הבא ליד, כדי לייצר איזשהו
אחד המחסומים הגדולים למי שרוצה להגיע למעלה ולהגשים את חלומותיו זהו מחסום ההתחלה מלמטה, אנשים רוצים להצליח מבלי שיראו אותם עוברים את המסלול המאתגר של המסע הסזיפי של ה'למטה'. שירי מימון מתגאה בשיר אוטוביוגרפי. בכך שההצלחה לא הגיעה ממקומות של
מנגינת הגעגועים עולה למסלול שיותר מאשר מספר את סיפור האובדן – נוגע בעצב שמייצר את כיליון הנפש. אנשים המתמודדים עם אבדן מרגישים פעמים רבות שמשהו מת בתוכם, הם משתגעים ומאבדים שליטה במצבם. אינם יודעים למה לצפות מהמחר. ההרגשה היא שהם
על מה ספיר סבן באמת מבזבזת את הזמן שלה? ומדוע בוכה ומרגישה שמפספסת את החיים, ומה בכלל היא מחפשת, ומה צריך לעשות מי שידע שגם הלילה היא בודדה? הייתי מבקש את מספר הטלפון שלה, אבל לא בטוח שספיר סבן יודעת
הראל סקעת חוגג על ה"בא לי". החריזה בכל השיר מתכווננת על צמד המילים הזה. זה כתוב טכני מדי, לא עושה חשק למאזין לדעת למה התכוון המשורר, או תחת איזו השראה השיר נכתב. הקצב, השירה כמו גם החיבור למנגינה והעיבוד הגרובי
רבקה זהר מגלה צפונות לב. אין כאן סיפור מיומן אישי מאוד, אלא קול פנימי שקיים אצל רבים: ההתבוננות נובעת ממצוקות נפשיות. האם אלו אמורות לשלוט בנו? האם לחיות לצידן בשלום? ההחלטה הצפויה – להמשיך לחיות גם אם כואב, לנהל עליות
השירים האלה שנכתבים בעטיו של אדם אהוב שאיננו, גורמים לך לעיתים לחבק את הצער. הביקורת תחכה. כל שנה בערב הזיכרון ערן (או גיורא) יאיצו את דפיקות הלב, והשיר יצטרף להתייחדות עם זכר הנופל. שירי הצער נועדו לחיים מתוך ניסיון ליצור
תארו לעצמכם: בחור מבקש מבת 18 להיות "פחות בולדוזר ויותר אישה", כדי שהכנפים הגדולות שלה "לא יחסמו לו את השמש", והיא מתבאסת מזה – "המילים המכבות שלך שרטו לי את הנפש". עדי ביטי שרה על סיטואציה לפיה הבחור שאיתה רוצה שהיא תחזור
לירון בן שמעון נשמעת כמי ששרה תאוריה על מהות החיים. בגדול: כולם מחפשים את הדרך לצאת מהחושך (מצוקה נפשית) לאור, אבל היא ארוכה וקשה. ההצעה היא להביט אחורה על השנים שעברו. איך הפעולה הזו תסייע להגיע יותר מהר אל האור? –
