אני מכנה את האוספים האלה – החולשות הנוסטלגיות של הקולקטיב. ל"שירים בצרפתית" יש חולשה מיוחדת. לא סתם כתבתי "שירים בצרפתית" במרכאות, כי "שירים בצרפתית" היה מושג גם אצל מי שלא הבינו חצי מילה בצרפתית, ממש כמו "שירים באיטלקית", שגם להם
איך זה שצרפת לא שלחה את קנדג’י שיראק לאירוויזיון? האלבום הזה נשמע יורורפופ הכי עשיר שאפשר לשמוע ולרקוד באלה הלילות. מיהו Kendji Girac? בן 19, הזוכה של "דה וויס" צרפת עונה שלישית. מה זה אומר? שום דבר. הוא אינו נשמע
למי אין איזו פינה נוסטלגית חמה לכמה זמרי פופ צרפתיים מהשישים שבעים. לפעמים באיזו חתונה עוד שומעים מישל פולנרף, לואיג'י, כריסטוף, ג'ו דאסן. גו' דאסן נשמע לי היום אחרי 23 שירים קול ששווה פה ושם עוד התרפקות, תלוי במצב רוח. אמנם לא ממש צרפתי, אבל
אתם בפינת הנוסטלגיה. ואיזו נוסטלגיה: לקהל הישראלי היו בזמנו יחסי ידידות מופלאים עם הפופ והשנסון הצרפתי עוד לפני שידעו כאן מי זה בוב דילן. תגידו אלן ברייר – ותראו חיוכים של אושר על הפנים. השיר הזה של אלן ברייר הוא להיט סיקסטיז שנטמע בכל סלון
