יזהר אשדות יש לך אותי
שיר שחרור לאהובה לצאת אל החופש – אל חופים רחוקים, אל חלומות אחרים. גם אחרי – מבטיח לה הדובר שיש לה על מה להישען – כשהיא תרגיש עצובה. כשלעצמו החליט לוותר. הוא עדיין ממתין לאותו "סוד", שגם היא ממתינה לו.
שיר שחרור לאהובה לצאת אל החופש – אל חופים רחוקים, אל חלומות אחרים. גם אחרי – מבטיח לה הדובר שיש לה על מה להישען – כשהיא תרגיש עצובה. כשלעצמו החליט לוותר. הוא עדיין ממתין לאותו "סוד", שגם היא ממתינה לו.
"סתיו ברחובות עובר/ רוח ערב מפזר שלכת/ ילדים באור שקיעה/ מפרקים בחוף טירה" התאור הפסטורלי משהו של החורף הממשמש ובא יכול להטעות. הוא משמש רקע מטפורי לסערה קשה שהולכת וקרבה – "בין כל מראות התום/ שם באופק הכתום סופה רועמת/
ציפור הלילה דווקא חושבת לעצמה – What a Wonderful World. העולם השתגע, אבל מבחינתה – סבבה. שימשיכו להיות שם בפנים מאחורי חלונות ובמרפסות. בגלל הקורונה – עולם של גן עדן לחיות. נדמה שגם תיסלם מרוצים. נפלה בחלקם הזדמנות לאחד שורות
הניתוק מהעבר מקרב אותה אליו מחדש מפרספקטיבה עכשווית. ג'וזי כץ חווה את העכשיו מתוך מבט אל האתמול. המסקנה בסופו של יום – אוהבת את מה שנשאר, לא מתגעגעת לעבר. עכשיו כבר טוב. פעם אחרונה ששמעתי חדש של ג'וזי כץ היתה
דני בסן יורד בסוף היום אל הנהר לשטוף את הצלקת, שריטות מן העבר. היינו ילדים וזה היה מזמן, ועכשיו, כשזקנו, ניתן לרגש לדבר. הזמן חרץ שריטות והשאיר צלקות, אבל שיהיה ברור: עכשיו נשמור על שפיות מצילת חיים, על הטוב – אפילו מתוך
רגע, יכול להיות שהייתי בהופעה הזו? היא כל כך מוכרת לי. השירים. הנגנים. העיבודים. אפילו פיטר רוט זכור לי מההופעה הקודמת של אשדות. אורח לנצח. בכל זאת הבדל: הגיעו שלושה שירים מהאלבום החדש. האם זה שינה במשהו את אופי ההופעה?ממש
זיהיתם את השיטה? תנו מספר שנים עגול, רצוי – עשרים שנה לאלבום/ הופעה ותחזירו הקהל בגדול. זה עובד. אלא מה: יש מוסיקאים/ זמרים שצברו כל כך הרבה שעות במה, שהם ראויים להשתמש בה. פיטר רוט, שהצטרף כתגבור לחבורת יזהר אשדות לציון 20 שנה להופעה
פתאום עכשיו, פתאום היום נזכרו רן עפרון וחברי להקה מקומית בהקלטות מ-1994. מה מנע את זה אז? ומה לקח להם עשרים שנה כדי להגיע להחלטה לנער האבק? את מי מעניין לשמוע ב-2014 חומרים של רן עפרון ולהקה מקומית מלפני עשרים שנה? לא
שירי מחאה מתחברים בשנים האחרונות לראפ. "פרצופה של המדינה" יכול היה להיכתב כראפ, אבל תיסלם לא הייתה מעולם ראפ. היא עשתה מהטקסט המצוין של ניצני פופ מעולה, שהצליח לשדר את המסר. מה רצה יאיר ניצני להגיד? בואו לא ניתמם. הפרצוף של המדינה הוא בבואה של