השיר היווני שתורגם לעברית ליהודה פוליקר לאלבום "עיניים שלי" (1985) מגיע למגרשו של עופר לוי, ונדמה שכזמר מיומן בשירי דיכאון כבדים – זהו מגרשו הטבעי, וימי הקורונה מעניקים מעין לגיטמציה לקאבר לשיר בדאון אישי על רקע אפוקליפסה עולמית. בכותרת השיר
הצלילים נשמעים הכי אנכורניזם של הז'אנר. מוסיקה מזרחית וינטייג', אולד סקול. רוק אוריינטאל מלודי קצבי מרקיד שנות השבעים. הפשטות העממית של גיטרה-בס-תופים, שבגבה נושבת רוח ים תיכונית בטעם יווני. נתי לוי מציע פסיכולוגיה שובניסטית בחצי אגורה ביחסים עם האישה: אתה רוצה
"שבעים שנה שהוא עדיין חי", "האווירה של פעם לא תחזור עוד לחייו"? לחייו של מי? על איזו אווירה מדובר? אם היא לא תחזור – אז מה הקליפ הזה שמביא את האווירה הישר מלילות יפו? מה הנושא? על מה "הוא" מחייך אחרי
שי אוחיון מסלסל כאב לב על אהובה שנטשה. אין כמעט מה לפרשן. לא יכול להירגע, למרות שהיא הציעה לו להרגיע. נשבר מול המראה. הדברים שנראו פשוטים – מסתבכים. בתוך התסבוכת הרגשית הזו – היא נותרה כזיכרון שלם אחד. זהו מסוג
יש זמרים שדי במנעד הקולי שלהם כדי שנאמין כמעט לכל מה שהם שרים. על הנייר שיר קצר ופשוט על גבול הפשטני. אבל כשמיכאל פרץ שר את המילים במנגינתו הסנטימנטלית של גוסטו, השיר מתעצם. מיכאל פרץ שר על הקונפליקט בין ויתור
"אני זמר מזרחי, גא להיות זמר מזרחי", מצהיר מאיר אלפי, הזמר החדש בשכונה הים-תיכונית בקליפ הוידיאו שנועד לקדם אלבומו החדש "מי אם לא אני". אין כאן התלבטויות. על מה הגאווה? האם השירים שאני שומע באלבום מבטאים את מהות גאוותו? האם
