לאהוב את עצמך לא מול המראה – זה אתגר לכל החיים. אל תחפש רחוק, תישאר קרוב. המקומי לעיתים עדיף על המרוחק. זה יכאב קצת, אבל תסתכל לה בעינים ואל תיסע רחוק, כי ככה זה לאהוב. את השיר כתב ברי סחרוף
הגרסה החדשה של איתי לוי ונרקיס ל"עכשיו התור לאהבה" של עוזי חיטמן ז"ל החזירה אותי למקור ולגרסאות נוספות. שיר שזוכה לביצועים רבים הופך מעין "סטנדרט" מבוקש בנוסח השירים של ספר השירים האמריקאי. פרט לביצוע של היוצר עצמו, חזרתי לגרסאות של
רונית שחר חוזרת ל"התבהרות חלקית" מ-1978, ומזכירה לי את פרויקט "שרות חוה אלברשטיין" מ-2014, פרויקט מחווה, המתבסס על המופע "בנות חוה" שעלה בפסטיבל תל-אביב ז"ל ב-2009. 19 מבצעות ניסו להאיר את השירים של חוה אלברשטיין מהזווית שלהם – בביצוע, עיבוד, הפקה. כידוע, לעיתים
לרגע חשבתי שהבית האחרון עודכן לתקופה הנוכחית: "ביום הדין על הכסא אני עומד ושר/ והם כבר מהדקים לי את החבל לצוואר", אבל אלו המילים במקור. אבי גרייניק לא שינה מילה. זה עדיין שיר אהבה נכזבת, וכשאמרים לו – "בטח באלוהים",
רונה קינן בהקדמה לגרסת הכיסוי לשיר "סוף העונה" כותבת: "יש משהו מהנה מאוד מבחינתי בעבודה על גרסת כיסוי. אני נוגעת בשירים שהייתי רוצה לכתוב, ומפצה את עצמי על כך, שלא אני כתבתי אותם. זה כמו להתחפש בפורים, אבל לקחת את
מדוע בחר ליאור נרקיס לעשות קאבר דווקא לשיר הזה של כנסיית השכל? השיר מספר על אהבה מוטרפת לאישה מסוממת חסרת הכרה. המטפורה של "מילים שצבעו את השמש בדם" אומרת משהו אלים מאוד. לא בטוח שנרקיס התמודד אי פעם עם טקסט
