תוגת שירתה עשתה את עורי חידודין. רבקה זהר שרה את תחושת הלעתיד לבוא, שאחרי לכתנו. השיר מנוסח לא מדויק: "אם נלך" מצב של ברירת מחדל, כשברור, שאין קיים כאן תנאי, והניסוח צריך להיות – "כשנלך". מחשבות על המוות עוברות בראש של
רבקה זהר שרה מהות חיים על מורכבותה. השריטות, הזמן, המודעות לסוף, בערת החיים שעדיין לא דעכה. אין צורך לדבר, היא שרה. השקט אומר את מה שרצינו ואפילו יותר. החריזה הסימטרית המדויקת משרתת את השיר, מניעה אותו בקצב שמגלם דופק חיים
משב הרוח הדרמטי של רבקה זהר אכן הופך סופה. כמה טוב שהיא לא ניסתה להיות הסינגר-סונגרייטר של השיר. הפרדת הרשויות (מילים: שחר הדר לחן ועיבוד: אודי תורג'מן) יצרה שיר שנשמע מפיה כאילו היא כתבה אותו. הוא מגיע מעצמותיה, מבטנה, מלבבה.
רבקה זוהר – על כל מורכבותה. שירים שנוגעים באישיותה, במשבריה, גם בנופי ארצה. ב"דרך מוצא" של זאב טנא ומיקי גבריאלוב, שרה זוהר על מבוי סתום – "לו יכולתי למצוא לעצמי דרך מוצא", פופ רוק עם טאץ' פאנקי, בעיבודים של שם טוב לוי ובהרכב חלומי שכולל פרט
אם היינו חכמים לפני עשרים ושלושים שנה לראות את העתיד… רבקה זוהר מנסה לתרגם אמוציונאלית שאלון של אם היינו. שאלות/ תהיות של בְּדִיעֲבַד הן שאלות סרק, שאינן אומרות דבר, פרט לניסיון סקרנותי לחטט בעבר, להצטער, להתחרט. אפילו לזעוק על החמצות.
רבקה זהר מנסה לגעת במהות האמן בשורות פרוזאיות משמימות הפותחות את השיר בגוף ראשון. "שאלו אותי מה זה להיות אמן ומיד הבנתי שאני לא מבינה בכלל". ה"מיד" מסמן ניסוח חפוז, כאילו שהשאלה הזו לא עלתה בכל שנותיה כאמן. בהמשך מפתחת
"איזה אושר" – היא קוראת להופעה שלה שתגיע לפסטיבל הפסנתר בנובמבר. האושר מגיע לשיחה איתה. מצאה את הטוב בכל דבר. רבקה זהר. ראיון קצרצר. נדמה לי הראשון שעשיתי איתה. שלוש שעות לא יספיקו להכיל את רבקה זוהר – על כל מורכבותה. חמש דקות
הכי קלישאה: תוציאו ממחטות. לא ציני. זה מחלחל. זה עובר. רבקה זהר מתגעגעת. מטען כבד שמשדר כאב. יש כאן סיפור. דירה קטנה ב – indian road. ילדה בת חמש. עיר אבודה. דמעות של פרידה. ועכשיו – שמלה לבנה מצהיבה בארון. געגועים
כל שנה באביב, ערב יום הזיכרון לנופלים, חוזרים אל השיר הזה בקולה המרטיט של רבקה זוהר. את המילים כתב אהוד מנור ז"ל לאחר נפילת אחיו הצעיר, יהודה בתעלת סואץ. על הילד שנולד בבנימינה, שגדל והיה לגבר, שנקטף עוד לפני שמלאו לו עשרים ("אך
