רון בוכניק מחפש מילים לומר דברים על מי שאיננו. לפי דף המידע מדובר בחברו שי אל כנפו ז"ל, שוטר שנפל בשבעה באוקטובר בעת שהגן על המשתתפים במסיבת הנובה. המילה "אז" החוזרת בשיר מתחילתו מעידה על המחסור במילים לבטא במדויק את
השבת השחורה והמלחמה שבעקבותיה עוררו השראה אצל יוצרים רבים. אני מקבל למדור הזה עשרות. מנסה לברור את המוץ מהתבן. אביחי הולנדר ערבב בין הגות על מהות האדם הנלחם ובין מצוקתו האישית שגם ("ונותרתי פצוע/ כמה מוזר/ שלב שבור ממשיך לפעום")
מה יכאב לה? – "זה"… יכאב לה. מה זה הזה הזה? לא רק דלות השפה היא שורש הרע אצל מי שיחשיב עצמו לבטח "סינגר סונגרייטר", אלא המונולוג השטחי של הכמו-מתנצל בפניה, ש"מסביר" מה קורה איתו: לא בנוי למסגרות, לא שולט
מה עושה הופעה בלי קהל? קרן פלס מתנה אהבים עם המוסיקה. חיוך של הנאה עצמית ב"אלה החיים", לוקחת את השיר לפסגות הדרמה. נותנת "הכל" אבל האם אפשר יותר בקטן, בלי להתנפל על השיר בלי לרוץ לפניו. הקורונה ממלאת השראה. "מתוך
אטדגי הוא היחיד שנתן "כחול" ל"להיות סלב" של שגיב לוזון. לכחול קדמה שאלתו למתמודד: "מה דעתך על זמר מזרחי אמיתי לאירוויזיון?" הבחור שמשווע להיות סלב, הבטיח "לתת את הבום", "להרים את כולם". אטדגי אמר על הביצוע: "זה שיר ענק!" הוא לא
