רוני בראון

על מה היא חושבת עכשיו, שואלת ללי ומספרת את את הסיפור הקשר הבעייתי עם מי שנמצאת בתוך עולמה. מה מדכדך אותה? מה עובר לה, לללי בראש? האם הנתק ביניהן הוא סיבת החרדה הנשמעת בקולה?  ללי שרה מה שמחלחל בין הלב

זרם המחשבות מופנה למישהו, שמעורב בסיפור של הדוברת. דיקלה משדרת אותו בטון המדוכדך המלנכולי הטיפוסי שלה – חלקו בדיבור וחלקו בשירה. יש כאן אלמנט ביוגרפי שמדבר על ילדות, חסרים, בדידות, זיכרונות שהותירו טעם מר, ועל ההכרה שאינך יכול להיות אלא

אסתר רדא שרה מכתב לאהוב בעברה. מנסה לשכנע לחדש ימיהם, לנסוע רחוק, למצוא זה בזו מילים ומנגינות, להיזכר במי שהוא, במי שהיא. הטקסט נשמע שרבוט קלישאות ממכונה ליצור שירים לפי דרישה. ניסיון שטוח לשיר על יחסים מחודשים על בסיס מיני

מוקי תועה ותוהה בדרכי החיים. החיים מורכבים "מהפסדים גדולים וניצחונות קטנים",  החיים הם גם סימני שאלה מי אני, מה הייתי ולאן אני הולך. יש תשובת ברורות? לא, אבל סה לה ווי. ממשיכים ככה. ככה זה החיים, זה המצב, אין מה

צליל הפסנתר וקצב הפתיחה מובילים את יונתן רזאל לספר על מי שמתמרן את חייו בין העולם החרדי לבין הסביבה החילונית.  שיר על כל אדם שעזב את ארצו (עמו=מורשתו) ובא לדור בארץ אחרת. למעשה – הפך גר בארץ נוכריה. רזאל נוגע

העולם האלקטרוני מחזיר את מוקי לקו שפיות אנושי, מחדד בו מחדש התחושה להישאר קרוב ונאמן למי שיש לו אהבת אמת, ועדיין קיים החשש של מציאות שעלולה לשנות את פני הדברים: "אנ'לא יודע אם זה כל כך טוב לי/ הלוואי שנישאר

הקצב האפרו קאריבי לוקח אותך לריצה על הגשר עם יונתן רזאל. הוא שר סיפור וגם מציע מסקנה אחרי מה שארע לו. ריצת החיים היומיומית על תלאותיה אינה מובילה לשום הבנה עמוקה של מהות החיים. ואז, לפתע, הבנאדם שומע מנגינה קסומה

הלבד, הפחד, הצלקות, השתיקות, הבריחות.  איך עשה לה את זה. עוד מלל טוחן טראומת יחסים באופן הכי שבלוני, מפס היצור של שירי שבר הלב המציפים את שוק הסינגלים. גם המוסיקה אינה ממציאה את הגלגל הפופ החדש. היא מלודית, זורמת, קלת

אלבום שלם, מהוקצע, מופק לעילא בתקופה הזו? נו טוב, זוהי מירי מסיקה. לא הסגרים ולא המגיפה ינצחו אותה. היא קרייריסטית מקצוענית. יוצרת, מעורבת יצירתית, לא עוצרת גם בימים שהתרבות על הפנים. 11 שירים חדשים שמרכיבים אלבום עוצמתי של "להיות", נוכחת,

בדואט מנסים ענת מלמוד ולירן אטיה (מ"הפיל הכחול") לפתח תובנה ליברלית-פלורליסטית ככל הנראה על רקע חברה שמתנהלת בימים אלה על הקצנות וחוסר סובלנות. בגדול אומר הבית הראשון – רק האינסטינקטים הבסיסיים שלך יגנו עליך. הנטיה שלנו להיות מוגנים ולא להעז,

שירי מימון שרה בקול שקט ונוגה שיר לילד במנגינה ובטון תואמים. שירי ערש מאופיינים בנימה רגשנית ובמילים המבטאות עצב קיומי וחרדת ההורה לשלום ילדו ולהרגעת פחדיו. היא שרה "ניסיתי לשמור אותך ולהן עליך" ומה קרה? סביר יותר – שומרת ומגנה

ההשראה בחיבור לברכה שבתלמוד הבבלי הובילה את יונתן רזאל למוסיקה של שאר רוח, בה הדביק את ברי סחרוף. מהו זוהר הרקיע עליו שרים השניים? האם זה האור הגדול שנגנז ע"י אלוהים בבריאת העולם, אליו הכל כמהים? מדובר בברכה שתכליתה –

לא יודע כמה עותקים  מכרה דיקלה מדיסק הזה, אבל היא לבטח נתנה פייט לענקי הז'אנר הים-תיכוני – במוסיקה שאינה מתכתבת רק עם המיינסטרים הממוסחר.  דיקלה נשמעת עמוק בתוך אולם החתונות הדאנס-אוריינטאלי. היא בטח קיבלה כמה עצות טובות משרית חדד, ששותפה ל"בטח

מירי מסיקה עושה שימוש בסיפור ספר בראשית כדי לומר דברים על השאלה הקיומית של האדם – מה מקומו ומטרתו בעולם. על פי הסיפור המקראי, לאחר שנברא האדם, הוא הונח בגן עדן. בהיכנסו לגן,  הוא נצטווה בידי אלוהים לאכול מכל עצי

ענת מלמוד האנישה את הפחד, נתנה לו יישות משל עצמו – הפחד רוקד בפנים, משתלט על מי שהיא מושא השיר. מלמוד עושה שימוש במטפורה על מי שמשחקת אותה כאילו הכל בסדר, מדחיקה חרדות, לא נותנת לעצמה ליפול. בפנים מצוקה קשה

האוהבת מבקשת לברוח. בוא נברח, בוא נברח, בוא נברח. למה? – מישהו מוחק לה את האופק בשעה שהוא מרים לה את הדופק. הוי.  לא חייבים לחפש חרוז בכוח. כותבי הטקסט הזה מבינים טוב ממני מדוע מירי מסיקה מבקשת לברוח איתו.

דיקלה מקוננת אהבה נכזבת. לאן הלך הלב הטוב שלה. רק שלא "ימס לה בים של דמעות" ושלא יברח לה ללב אחר. סוג של כתיבה עממית שמתכתבת עם סגנון כתיבה בז'אנר המזרחי ערבי העממי. דיקלה שרה ברגש עצום את המילים. טון צרדרד

הפחד כאובייקט אבסולוטי דומיננטי שאתה לומד לחיות איתו.  מירי מסיקה מזדהה עד אימוץ לשון זכר ("אני מפחד עלייך") עם הסיטואציה בחבירה לראפר איזי (ארז שרון) כדי לשדר את התובנה משתי נקודת מבט – נשית וגברית,- בין תחושת הדאגה, הבהלה שיוצרת

הלב השבור מכוסה אבק, נחנק, נדם – כשהוא הלך. התודה האמביוולנטית שיוצאת מסערת רגשות.  דיקלה נשמעת כמי שחרב עליה עולמה. מצד שני יש תחושה שהקול המלנכולי הצרדרד המקונן כבר חוזר על עצמו בסוג של מניירה קולית אמוציונאלית – כחלק מהקונטקס

אחות קושרת את עצמה באחותה. מה פשר הדרמה המשותפת? מה פשר הדמעה שנמחקה? משהו שאבד, משהו שנולד. המשקולת לרגליה. החופש. שירי מימון מגלה טפח ומכסה טפחיים. השורה היחידה שאמורה לחבר ביניהן היא: "שתינו נלחמות להחזיק את החיים". שנאמין לזה? לשתיהן

אני מבין את המגמה. היא אינה רק "תרבותית". ההתמזרחות טובה לקידום מכירות. המגמה היא עולמית. טרנד של ממש. סגנון הראיי השתלב נפלא ב"מוסיקת העולם". גם כך – צריך להבחין בין אותנטיות להתייפייפות אתנית. מירי מסיקה אינה זמרת מזרחית. הערביות אינה

הייתי בטוח, שאני עומד לשמוע קאבר ל"חייאתי" של נסרין קדרי, אבל זהו שיר חדש לחלוטין. מירי מסיקה שרה מלודרמה אישית. "אהובי התרסקתי כדי שתחבר אתה את חלקי" היא מקוננת באיפוק. האהוב כנראה לא הצליח לחבר את חלקיה, אבל הוא רוצה

מתגעגעת בכאב לאהבה של פעם. מבקשת ממנו להזכיר לה אותה ע"י שירים שאהבו. הגעגוע הוא חלק מחרטה על "מי שהייתי מי שאני". החרדה מפני עצמה. ההתחלה צנועה מאופקת, יפה,  אבל בהמשך הכאב  מתורגם לטונים דרמטיים, שירה מתייפחת, נגיעה בסלסול מזרחי,

יש מקום לראות את הטוב שבחיים, אבל אצל דיקלה זה מגיע בסוף אלבומה החדש באופן אירוני מסיפור על אחת שאמנם גדלה ברחובות, אבל הפכה ל"מיס יוסטון על למבורגיני". כבר יכולה להרשות לעצמה לכתוב סיפורים על אכזבות, על רקע צפייה בסרט של

הטון, הסלסול, תחושת הכאב והשיברון. דיקלה כבר מזוהה בסגנון שירה שמחבר בין הנרטיב לצליל. משהו מאוד אינטגרטיבי, נוגע במוסיקה ערבית, סלסול שמובנה על המנעד הקולי והתחושתי שלה, שזה כבר נשמע איזשהו שימוש חוזר בחומרים קודמים – ללא ניואנסים. שיר על

דיקלה מקוננת קינתה על ייסורי אהבה בסיפור שנכתב כעין המשך של סצנה, שיכולה להיות שיחה בין בת לאם. שירתה מקרינה כאב, דרמטית, מתכוונת. אי אפשר שלא לזהות את הטון של הזמרת הזו, ששרה טקסטים בעברית בסגנון מזרחי ייחודי שמחבר ישן