במילון הרפואי "הלום קרב": סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. המשורר מפרט בדרכו: בדמיונו כל מיטה היא אלונקה, וכשהוא צועק "חובש!" באמצע הלילה, נפתחות עיניו לעבר הלא נודע. הפציעה אינה מכדורי קלצ'ניקוב, לא מרימוני סרקו לא מפגזי טנק "מדושן עונג שנראה
איך מלחינים מיניאטורה שירית יפהפיה כזו, שנדמה כי אינה מבקשת לעצמה צלילים אלא מתעקשת להישאר כהוויתה. רוני סומק דמיין את דימונה כיפהפיה מולטית ששרועה על מגבת שיזוף במדבר. אין משהו שמטריד אותה, היא אינה משתנה, וגם אם משהו ישתנה בה (רכבת
ממהרים להלחין אצלנו "שירי משוררים" – גם כאשר אלה (השירים) לא תמיד מתחננים למוסיקה. מצד שני, לעיתים, כשהם כבר עוטרו בצלילים, המשורר יאמר – ואללה. פרשנות, שלא חשבתי עליה. עושה חסד עם השיר, מעצימה אותו. זוהי גם טפיחה על האגו
אם להשתמש בדימוי של השיר, מאיה בלזיצמן עשתה חביתה מקושקשת מהשיר של רוני סומק. התחילה את השיר מהבית השני, ואילו הראשון – מוקם כשני וחזר בסיום, וכך הלאה, עשתה בבתי השיר כבשלה ויצרה סדר חדש. בלזיצמן בראה, למעשה, יצירה משל עצמה, הפכה
תן במזרחית, עלי עוד וכינור. שיר סוטול של רוני סומק, ששחר כהן אימץ לסיטואציה שבה האלכוהול כל כך דומיננטי עד שהוא מפרק אפילו שיר של עבד אל-ואהב, הזמר והמלחין המצרי. השיר הוא סיטואציה של – ממשיכים להתנהל על אותו גראף של
