רמי קלינשטיין

לקראת הפסטיגל מפעילים את כל התותחים. קבלו קאבר בידורי של נועה קירל על "מחול מטורף" של ריטה. מדובר בקליפ חדש וראשון מתוך סדרת הקליפים הרשמית של sing פסטיגל, והוא כולל קטע ריקוד מרשים  בהשראת הופעתה באירוויזיון עם השיר "יוניקורן". הגימיק

שמעון בוסקילה יודע מה הקהל רוצה. הקהל ידע מה הוא רוצה ממנו. הפגנות המחאה? –  לא הגעתם למקום הנכון. הן נשארו בחוץ. את ההיכל הציף מפגן אסקפיזם. בוסקילה בא בטירוף לעשות חגיגה. תרימו ידיים למעלה, הוא דהר ונופף לקהל. הרים

בואו נחלק פרחים ורודים של אהבה. הראשון שיקבל – חוליו איגלזיאס, שהלחין את השיר המקורי. שני – עופר לוי שהעביר למגרשו בגרסת דאנס מזרחית משמחת לבבות שלוקחת הישר לרחבות החתונות. הורד השלישי לרמי קלינשטיין בגרסת סלואו שמשדרת ייסורי אהבה של

שמעתי בשבועים האחרונים פעמיים את השיר הזה – בערב של אלון אולארצ'יק בזאפה ת"א בהשקת האי.פי החדש שלו, בביצוע מלא חדווה של האורח שלו – רמי קלינשטיין ובפסטיבל הפסנתר בדואט עם שלמה גרוניך בערב לרגל 50 שנות הופעה. השיר מתוך

הוא לא ידע איך היא קנאה בספינות. הוא לא ידע איך חיכתה לו בלילות. שיר אהובת הספן הנשכחת שהוא שירן של הנשים המחכות. את השיר כתב יאיר לפיד כתב בהשראת הספר "ים המוות" של  הסופר הברזילאי ז'ורז' אמאדו ומסר אותו

עדיין מתעוררים אחרי כל השנים האלו שבהן נטשנו את הצְעִירוּת. וכמו שאומרים: פיזית היינו רוצים. נערי הפופ של השישים-שבעים-שמונים  נשארו צעירים, אם לא בגופם אז יש לקוות – ברוחם. אנחנו שגדלנו על ריצ'ארד הקטן, אלביס, האבנים והביטלס, היינו הדור השני

2רמי קלינשטיין מתרפק במנגינה ובקצב, שלוקחים למחוזות הגעגועים הנוגים והמזוככים. הכותב מתייחס לרצף ימי שישי על קו החיים. לא יום שישי מסוים. האווירה פסטורלית, מלטפת. התנהלות כמו בהילוך איטי – מרפסת, משחקי אור וצל, תמונות ילדות מן העבר בחדר ושיירת

מה לרוקר שגדל על הריתם נ' בלוז האמריקני לשיר המתפזם כשנסון רומנטי? בואו נעזוב הגדרות. רמי קלינשטיין של השנים האחרונות נפתח כמניפה סגנונית מרהיבה. אבל הלחן הזה באמת הפתיע בגדול. הוא לא דמה לשומדבר שקלינשטיין כתב ושר. שיר סנטימנטאלי, צליל

זה שיר שתוכנן לקראת ההופעה המשותפת עם ריטה, האישה לשעבר? גם אם הכוונה אינה לריטה, יש כאן חשבון של בדיעבד על מערכת יחסים שכשלה, לא כעס, אלא מבט מפוקח ומבין על דרך חסרת סיכוי בזוגיות. אחרי שנים של חיים ביחד,

קורונה היא מכה לעולם, לעם שלם, אבל את דבר המתבודדים ישאו האמנים. משעמם להם  בבית, אז הם שרים  לנו שיר עידוד "למתחרפנים בבידוד", היינו לאלה שיצאו מדעתם, או שבדרך לשם. השיר, המילים, המבצעים נשמעים  חנופתיים, נחמדים-דביקים, גחמה מיינסטרימית מחויכת בנוסח

משי קלינשטיין שרה על אהבה שהתפוגגה בין לילה. האתמול מול ההיום. סימני שאלה-תמיהה של מי ואיפה אני-אתה. השיר מתמקד בתחושות בעקבות הנתק, לא בנתק עצמו – סיבותיו, מהותו.  שהרגש יציף. שהשכל ישתוק. שיר עצוב. מנגינה מלטפת, צליל פסנתר עדין, עיבוד

רוני פיטרסון לא היה מקבל בחיים ערב כזה בהיכל התרבות. אני מתכוון ל"בחיים" תרתי משמע. פיטרסון היה סטאר רוק של סיגריה תקועה בגיטרה ובלוז. הרבה בלוז. ב"תפסתי ראש" לפני סיום ערב המחווה לזכרו, ששר שלום חנוך, שמעתי לפתע את קולו

תחושת הדאגה לילדים אופפת כמעט כל מי שהוא אב אוהב/ חרד. כשכותבים שיר – אפשר גם להוריד מחסומים "גבריים"  ולחשוף עד הסוף.  החזרה של  רמי קלינשטיין על צמד המילים  "ילדה שלי" אינה משדרגת איכותו הפואטית של השיר. מצד שני, נדמה

אמנים צריכים ללכת לפוליטיקה, אולי להקים מפלגה. רובם אפילו לא כותבים שירים על המצב. האסקפיזם חוגג. שירי חתונה – מוצר עובר לסוחר. עצימת עיניים טובה לפרנסה. אבל גם שירים "פוליטיים" כנראה לא ישנו. בתוך עמנו אנו יושבים. רמי קלינשטיין מנסה

מוסיקה כמרפא לנפש, כתחליף לספת הפסיכלוג. רמי קלינשטיין מביע מצוקה. הוא רוצה לדבר. מחפש מציאות חדשה  כי – "השתגעתי באמת", "האגו התפרק לחלקים", "היתה לי אהבה שלא תחזור יותר". הפניה היא ל"ריבונו של עולם". תציל אותי. "תנער לי חזק את

הערב נפתח ב"על קו הזינוק", אל  גידי גוב הצטרפו צעירי תל-אביב. הם יחברו אליו  גם על קו הסיום כעבור כשעתיים  ב"עוף גוזל", כדי לאפשר התמוגגות וריגושים  על אחד השירים הכי שחוקים במוסיקה הישראלית. אנחנו בהופעה השניה של "שירים מלילה גוב", זו שנולדה

אהבה  נוסח רמי קלינשטיין לוקחת לנסיעה לצפון, בשיר שמציג היבטים שונים של הדובר על היחסים – שנעים על מסלול שבין "עיר ילדותה", "חורף שיורה תמונות קרות" , אבל  מה עושים כאן בצפון עקבות שנעלמו ב"חולות"? שיר אהבה שסובל מעודפי יומרה פואטיים ("על

זה שיר יפה, נוגה, נוגע, מגיע. מחלחל. צרויה להב ורמי  קלינשטיין נפגשו באמצע הדרך, במקום שעדיין נושבת  רוח ארצישראלית טובה, שאין בה עכירות, מנסים להגיע לאיזושהי צלילות וטוהר שאינם רק געגוע לפעם, אלא רצון לגעת שוב במציאות אחרת. להב נתנה

אוספי להיטים אינם  מלהיבים אותי בלשון המעטה. שמעתי את רוב השירים בדיסק הכפול עשרות פעמים ברדיו, בהופעות, באלבומים. פרט לשני החדשים – "בסוף כולם חוזרים הביתה" ו"תמיד אליך" עם יונתן רזאל – אין כאן חידושים. יש מעט שירים שאני מסוגל

בהודעה לעיתונות שצורפה לשיר, מדבר רמי קלינשטיין על "מסר חשוב" שהיה לו להעביר עם השיר. קלינשטיין מסביר כי המרדף "אחרי המציאות השוחקת של כולנו" גורם לנו לפספס את תחושת "החזרה הביתה".   בשיר החדש לא ממש קיים מסר מהסוג שקלינשטיין מדבר

היא האחת והיחידה. פתחה את עולמו, גילתה את התשובה, אבל זה אינו מספק אותו: עד שלא יחזור אל עצמו – לא יחזור אליה. לא בטוח שאבישי רוזן יודע מהות "לחזור את עצמו", ואולי הוא יודע, אבל זה אינו קיים בשיר.

יכול להיות שרמי קלינשטיין צודק. למה ללכת על הצד האפל של החיים, כשאפשר לעלות על הכביש המואר במשקפיים ורודים. או שאתה מת או שאתה יוצא מזה חי, שר קלינשטיין ומעדיף את החיים. בחר לצאת מזה חי במנגינת קלטית משובבת נפש